מי טיפש של אמא: איך נלחמים בקדחת הסמאטרפונים אצל הילדים?

בראשית היו השליפים, פתקים בשיעור שילדים היו מעבירים בשקט מתחת לשולחן בלי שהמורה תראה והם היו מרכלים, קובעים להיפגש אחרי השיעור או סתם מספרים בדיחות. היום, כשלכל כיתה יש קבוצת ווטסאפ משותפת, אלה כבר סיפורי סבתא. אם לפני שנתיים־שלוש עוד אפשר היה לחשוב שאפשר לדחות את הקץ ברכישת סמארטפון עבור הילד עד לגיל בר המצווה, היום כבר מדברים על סמארטפון ראשון בכיתות ב'־ג' מתוך מטרה מוצהרת "לשמור על הקשר" עם שאר בני הכיתה. במובנים מסוימים מי שבאמת נכנעים ללחץ החברתי הם לא הילדים אלא ההורים.

עיתונאי הטכנולוגיה דרור גלוברמן מציין ש"לעתים קרובות ההורים מתבלבלים בין מה שהילד רוצה לבין מה שהוא צריך. הרצון של ההורים עצמם גם משחק תפקיד. הם רוצים שיהיה לילד סמארטפון כדי להרגיש רגועים, שיידעו איפה הילד, שיוכלו לתקשר איתו. אבל השיקול הכי גרוע, שהוא הרעלן השקט שלנו, לרוב מכריע את הסיפור: המלכודת העיקרית היא השלב שבו ההורים משדרגים את הסמארטפון שלהם. לאבא נשאר ביד אייפון 5S שעובד נהדר אבל כבר אין מה לעשות איתו, אז ניתן אותו לילד".

משרד החינוך ממליץ שהשימוש במסכים בכיתות א' עד ג' לא יעלה על 20 אחוז מזמן הלמידה הכולל, ובכיתות ד' עד ו' לא יעלה על 30 אחוז. שירים את היד ההורה שמאמין שזה מה שקורה בזמן בית הספר. הווטסאפ הכיתתי אינו המלצה או הנחיה רשמית של משרד החינוך או של בית הספר, אלא נפתח לרוב באופן עצמאי מכיוון שמרבית התלמידים מחזיקים בסמארטפון שקיבלו מההורים; כשלילדים יש סמארטפונים הם מחקים את ההתנהגות ההתמכרותית של ההורים. אנחנו ישנים איתו, מסמסים איתו בנהיגה ומשתמשים בו על חשבון תשומת הלב למשפחה. נוסף על כך אף הורה לא רוצה שהילד שלו יהיה מנודה ומוחרם, וכל החיים החברתיים מתנהלים בווטסאפ הכיתתי.

אבל יש כבר מי שזיהו את הדבר ומעודדים התנהלות אחרת. סיגל רובין שהם – אם לשתי בנות, האחת בכיתה א' והשנייה בכיתה ב' – מבקשת להקדים תרופה למכה. לאחרונה היא פתחה את קבוצת הפייסבוק תנו לגדול על שקט במטרה מוצהרת לרתום את ההורים לדחות את הקץ ולהשיג הסכמה חברתית גורפת של כל ההורים בכיתה לעכב את קניית הסמארטפון לילדים ככל האפשר ואף לרכוש במרוכז לכל ילדי הכיתה טלפון נייד "טיפש". אם רוב ילדי הכיתה יהיו מחוסרי סמארטפון, שום ילד לא ירגיש שהוא נשאר מחוץ למירוץ.

היא יודעת שהקדמה בלתי נמנעת, אבל טוענת שווטסאפ הוא האויב. "כל שיחה שיכולה להתנהל בצורה נעימה ביומיום שלנו, כשהיא עוברת לקבוצת ווטסאפ כבר נשמעת כמו קטטה המונית", היא אומרת, "ואפשר לדמיין מה קורה כשזה מתנהל בקבוצת ווטסאפ של ילדים. מישהו אמר שהם חייבים להתחיל עם זה כבר עכשיו?".

עם זאת היא מודעת ליתרונות הגלומים במסכים: "אני לא מתנגדת לקדמה. הילדים שלי חיים עם מסכים, ושכל אחד ימשיך לנהל בביתו את המינונים באופן שהוא מוצא לנכון. אולם אני מדגישה זאת בפני ההורים החברים: לדעתי אין צורך שילדינו כבר בגיל 8 יהיו תחת העומס הרגשי של הרשתות החברתיות, שמתבטא בעיקר בלחץ החברתי המופעל בקבוצת הווטסאפ הכיתתית. אפילו הורים שכבר נתנו סמארטפונים לילדים שלהם תומכים ביוזמה הזאת, כי גם מהם זה חוסך כאב ראש נוסף".

כמו נרקומנים

פרופ' יאיר עמיחי־המבורגר, ראש המרכז לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט מבית הספר לתקשורת במרכז הבין תחומי הרצליה, מזהיר בעיקר שאנחנו לא יודעים את מה שאנחנו לא יודעים. ההשלכות של שימוש במסכים בגיל צעיר, כאשר הגוף עוד נמצא בתהליכים של התעצבות וגדילה, עדיין לא נחקרו מספיק, אם בכלל.

"זה נהפך לנון אישיו", הוא טוען, "התאגידים בכלל לא רוצים לגשת לחקור את הנושא הזה – את ההשפעה של המסכים המרצדים על העיניים, על התהליכים הכימיים והעצביים במוח, שחרור הדופמין שמדמה תחושות שחווים נרקומנים בהתמכרות, הקרינה הבלתי פוסקת המקיפה אותנו, שלא לדבר על ההשלכות הפסיכולוגיות מכך שהתקשורת המתווכת באמצעים דיגיטליים נהייתה תדירה יותר מהתקשורת הפיזית הבלתי אמצעית ומנוונת את הכישורים החברתיים של הילדים בהבנת רגשות ושפה בלתי מילולית, שהיא משמעותית מאוד לתקשורת ולתפקוד של האדם בחברה".

אז מה עושים חוץ מלקנות טלפונים "טיפשים"? עינת, אימא לשני בנים בכיתות ב' ו־ד', מספרת שרכשה להם שעון עם כרטיס סים שמאפשר להם לשלוח הודעות קוליות. הילד הגדול, כך היא מספרת, אומר שהוא כבר צריך סמארטפון אבל לא ממש יודע להסביר למה. "אני יודעת שהוא נתון ללחצים חברתיים, ובסוף גם אנחנו ניכנע. הם רואים אותנו עם סמארטפון ושואלים, ואנחנו מסבירים ומלמדים אותם כבר עכשיו את המשמעויות של האינטרנט. את הקדמה אי אפשר לעצור ויהיו תמיד חידושים טכנולוגיים שישפיעו, אבל צריך לדעת איך לעשות את זה".