להרוג את החתול: "הפינגווין" הצליחה איפה שכל הגדולות נכשלו

אתמול (יום ב') קיבלנו סיום מרהיב לסדרת הפשע "הפינגווין", בהפקת מאט ריבס, ומידי היוצרת לורן לה-פרנק. מרגע שהחלה, הסדרה שמה את הרגל על הגז ולא הורידה אותה לשנייה, כשכל פרק מתעלה על קודמו. ובעוד האיכות הלכה וטיפסה מדי פרק, כך רמת המוסר של הדמות הראשית צנחה. אוסוולד קוב, ראש משפחת הפשע שהתחיל מלמטה, וטיפס את דרכו למעלה על חשבונם של אחרים, הפך להיות אנטי-גיבור מושלם.

>>

למעשה, הדבר היחיד שהשאיר את המילה "גיבור" בטייטל אנטי-גיבור היא עצם העובדה שהוא הדמות הראשית של הסדרה. כי מכל מובן ובחינה, קוב הוא נבל במלוא מובן המילה, ולמרות שהסדרה מגוללת סיפור שכתוב ברמת ענקיות כמו "הסופרנוס" ו-"שוברי שורות", הגיבור שבמרכז הסיפור רחוק מלהיות הירואי, בין היתר כי לא נתנו לו להציל את החתול. ולא, זה לא קשור בשום צורה לקאטוומן.

"להציל את החתול" הוא מונח תסריטאי, שהוטבע על ידי התסריטאי וגורו הכתיבה בלייק סניידר ("עצור! או שאמא שלי יורה"). המונח הוא למעשה כלי עלילתי שמטרתו לייצר הזדהות והערצה כלפי הגיבור – מניפולציה מתוחכמת שהשתמשו בה לא מעט. הברווזים ב"הסופרנוס", העבודה היומיומית והסרטן של וולטר ב"שובר שורות", וגם מחוץ לסדרות פשע, גם "בוג'אק הורסמן" הייתה צריכה "להציל את החתול", ושמו הוא טוד, השותף אוכל החינם של בוג'אק. כל אלו הם גיבורים שהקהל לא היה אמור לאהוב, או לכל הפחות לאהוב עם מבט ביקורתי יותר – יצרן קריסטל מת', ראש משפחת פשע אכזרי, וכוכב עבר אגואיסט שפגע בכל כך הרבה אנשים שרק בשביל לפרט על זה אני צריך כתבה נוספת. היוצרים בנו אותם כדמויות מורכבות שמגלמות את משבר הגבריות הטלוויזיוני של סוף המיליניום הקודם, אנטי-גיבורים לא מושלמים שצריכים להוות סיפור התרעה. בסוף הקהל אהב אותם יותר מכל ה"טובים".

למה הקהל אוהב דמויות כל כך שליליות? את השאלה הזו העלה כבר המחזאי שהמציא את הניכור. ברטולט ברכט, שפעל בחצי הראשון של המאה ה-20, ניסה במחזותיו לייצר ניכור אצל הקהל, להרחיק אותו מהגיבור (ומרוב הדמויות), על מנת שהצופה יוכל לנתח את היצירה באופן שיפוטי, וכך גם את מערכות היחסים, המעמדות והעוולות שבמחזה, בהתאם למציאות. דוגמה מצוינת לכך היא "אופרה בגרוש", שבמרכזה עמד מקי סכינאי (Mack the Knife), רוצח אכזרי שמחליט להתחתן עם בתו של יריבו המושבע. ברכט יצר במחזה הזה דמות אנטי-גיבור שכל מטרתה הייתה לבקר את החברה הבורגנית והמערכת הקפיטליסטית, דמות שהצופים לא צריכים להזדהות איתה – ולמרות זאת, הכריזמה והציניות של מקי סכינאי (בתוספת שיר קליט במיוחד) גרמה לצופים להתאהב בו. מיותר לציין שברכט לא אהב את זה. 

מאז מקי סכינאי דמותו של האנטי-גיבור התפתחה למגוון סוגים ותתי-סוגים שונים. חלק מוצלחים יותר, חלק פחות, אבל יש סוג אחד שעד "הפינגווין", נדמה שאף אחד לא הצליח לפענח: האנטי גיבור שאנחנו אמורים פשוט לשנוא. את השלב הבא בהתפתחותו אפשר למצוא בסיטקום הסבנטיז "הכל נשאר במשפחה". ארצ'י בנקר נכתב במקור כסאטירה על השמרנות האמריקאית – הוא פטריוט, גזען ושמרן אגרסיבי שיוצר הסדרה נורמן ליר היה בטוח שהצופים לא יסבלו. למרבה ההפתעה, לא כך היה, וארצ'י בנקר מצא קהל חם אצל אותם שמרנים שעבור היוצר היו מושא הביקורת, אבל הם ראו בו את עצמם, ואהבו את מה שהם רואים. ארצ'י בנקר אמר דברים פטריוטים וגזענים שאמריקאים פטריוטים וגזענים אהבו לשמוע, גם כשהיה מדובר בגרסה מוקצנת. בתגובה לאותה הערצה, העמדות של ארצ'י התרככו מעט לאורך הזמן (כלומר, הוא אפילו היה סבבה עם שחורים!), אבל מעמדו כגיבור מעמד הפועלים נשמר. 

לא שזה לימד את הטלוויזיה לקח. לאורך השנים נולדו דמויות רבות שהיינו אמורים לשנוא, אבל לבסוף אהבנו יותר מדי. הומר סימפסון, למשל, זכה לתהילה כגיבור, למרות שדמותו הקצינה לדמות אב עצבני ולא חכם במיוחד. מעורר הזדהות, כאמור. אבל הדמויות ששלטו בטלוויזיה בראשית האלף הזה כבר ממש לא היינו אמורים להעריץ – טוני סופרנו, שהוא לא בעל טוב, ולא חבר טוב, ואם זה לא מספיק, אז הוא גם רוצח פסיכופת. אבל הוא הולך לטיפול בעקבות התקפי חרדה וחושב על ברווזים, אז התאהבנו בו. גם בוג'אק הורסמן הוא מקרה כזה (אם כי הוא מנסה להשתפר), ובמקרה של וולטר וייט היה אפילו ניסיון לחתור תחת ההרגל המגונה הזה – היינו אמורים לאהוב את הדמות מההתחלה, ולשנוא את המפלצת שהיא הפכה לה. הבעיה התגלתה שהקהל אהב את וולטר כמו שהוא אהב את הייזנברג, ונשאר בעדו עד הרגע האחרון.

הדוגמה האחרונה לניסיון יצירת ניכור שכזה הוא בסרט "ג'וקר" של טוד פיליפס, שהציג מציאות מטלטלת של ניכור חברתי קר. אני זוכר שיצאתי מהסרט עם תחושה של עשרים אגרופים בבטן. נכנסתי אליו אדם אחד, ויצאתי ממנו שונה – וזה בדיוק האפקט שניכור צריך לייצר. אבל גם כאן, היו יותר מדי אנשים שלקחו את ארתור פלק כגיבור, מה שגרם לבימאי ללכת צעד אחד יותר מידי, וליצור סרט המשך שנועד לנכר את המעריצים מהסרט עצמו. גם אם "ג'וקר: טירוף בשניים" לא גרוע כמו שעושים ממנו, האפקט עבד יותר מדי טוב. הוא יצר ניכור מהדמות ומהעולם שלה, אבל איבד את הקהל. וכאן אנחנו חוזרים להצלחה הכי גדולה של "הפינגווין".

קולין פארל קיבל תפקיד מדהים בתור אוסוולד קוב, וזה מאד כיף לצפות בו משחק את הדמות. עם זאת, אפשר להנות מהמשחק שלו, ועדיין לשנוא את הפינגווין. אין לפינגווין תכונות חיוביות במיוחד: הוא תחמן, שקרן, מניפולטור שיודע בדיוק מה להגיד כדי לקבל את מה שהוא רוצה. הוא לא אדם שתרצו בצד שלכם, ובטח לא כאויב. את הדרך שלו לפסגת משפחת הפשע הוא לא מרוויח ביושר כמו טוני סופרנו, והוא בטח לא משכיל כמו וולטר ווייט. הוא לא איש משפחה, הוא לא מישהו שאפשר לסמוך עליו ואין לו גבולות.

עד הרגע האחרון של הסדרה, עוד עסוקים בלהזכיר לנו את זה בכל פעם מחדש. בפרק הראשון יש אשליה שהפינגווין הציל את החתול – במקרה שלנו, ויקטור אגילר, נער שניסה לגנוב עם הכנופיה שלו טסות מהמכונית, ואוסוולד נותן לו הזדמנות להיכנס למגרש של הגדולים. את החתול הזה, דרך אגב, הוא מציל בזמן שהוא סוחב את הגופה של אלברטו פלקונה. עד סיום העונה אנחנו מבינים שאוסוולד לא מציל חתולים, אלא רק דוחה את גזר הדין הצפוי. סצינת הסיום המושלמת (ומעוררת החלחלה) הגשימה עבורנו את החזון הברכטינאי בהיפוך מוחלט. כדי ליצור ניכור טוטאלי מהדמות, כל מה שהיו צריכים לעשות זה לא להקשיב לבלייק סניידר. יוצרי הטלוויזיה הפנימו שאם באמת בא להם ליצר דמות של אנטי-גיבור שהקהל לא יוכל להעריץ, הם חייבים להרוג את החתול.
העונה הראשונה של "הפינגווין" זמינה במלואה ב-yes וב-HOT