"הקפות": סרט לא שלם למרות רגעים יפים

בבסיס סרטה הראשון של לי גילת יש ניסיון מעניין לבנות דרמה משפחתית שלתוכה רקומות מסורות קהילתיות ואמונות עממיות – מעין ריאליזם קסום בנוסח יהודי המזרח. אבל אף שיש בסרט לא מעט רגעים יפים, רבדיו השונים אינם מתגבשים ליצירה שלמה – תוצאה של תסריט לא שלם ושל בימוי שטוח מדי שאינו תומך במרקם התמטי.

בשכונה מזרחית כלשהי מתגוררת משפחת ניניו (ילד בספרדית). אבא בצלאל (ליאור אשכנזי) הוא שרברב מתוסכל שעיסוקו בחרא מסמל בשבילו את עליבות חייו, ואימא רוזה (אסי לוי) מפנה לו את גבה וישנה בחדרו של בנם היחיד אהרון (אגם אוזלבו, שנראה כמו איש קטן). סיבותיו של המתח בין ההורים מיוצגות באופן סמלי בשם המשפחה אך מתבהרות רק במערכה האחרונה של הסרט. עד אז נדמה שמדובר במעין היפוך של תסביך אדיפוס – אב מקנא בבנו בן ה־13 שזוכה לישון עם אמו המרעיפה עליו את כל אהבתה בעודה מתנכרת לבעלה. רק סצנה חושנית אחת בין ההורים, שמתחילה מכפתור, מעוררת את התחושה שמדובר בקרע מסוג אחר, וחבל שהיא בודדה.

מועד שמחת תורה מתקרב, ונערי השכונה מתכוננים לאירוע בבית הכנסת שבו יישאו דרשות, והרב הטוב (אורי גבריאל בתפקיד יפה) יבחר מי מביניהם יזכה ב"הקפת זכות". להפתעתם של חברי הקהילה, אבל בהתאם לציפיותיהם של הצופים, אהרון זוכה בכבוד, וכולם באים לבקש ממנו שינצל את ההזדמנות ויפנה בשמם לאלוהים, כי על פי אמונתם הקב"ה מקשיב לבקשות שנֶהגו על ידי נושא ספר התורה בהקפת הזכות יותר מאשר לאלה שנוסחו במסגרת תפילה רגילה. רק אמו קטנת האמונה אינה מבקשת דבר. אהרון נרגש לקראת האירוע, שמקנה לו סוף סוף את הערכתו של אביו הזועף, אבל האחריות הכבדה המוטלת על כתפיו הדלות מכריעה אותו, והאירוע החגיגי הופך לאסון סמלי שמשפיע על הקהילה כולה, ומשנה לא לטובה את הפוקוס של העלילה.

כמה מהסצנות היותר טובות בסרט מוקדשות לדינמיקה בין ילדי השכונה, ובולטת במיוחד שי אלקיים בתפקיד תמי הדעתנית, המכריזה בקול גדול שהיא עוברת התחזקות. אבל כשסיפור ההתבגרות מפנה את מקומו לדרמה של ההורים, שדמויותיהם לא פותחו דיין, המהלכים העלילתיים נעשים פחות משכנעים. דמויותיהם החביבות של שלושה בטלנים מזדקנים (אלברט אילוז, יונתן צ'רצ'י ויעקב כהן) הרובצים בבית הקפה השכונתי, מביאות לסרט ממד קומי־פולקלוריסטי שלא מתחבר לטון של סצנות אחרות, בייחוד כשנהייתו הרומנטית של אחד מהם מתגלמת על המסך, כמו הגיחה מבין דפי מעשייה עממית מהסוג שרוזה מספרת.

השורה התחתונה: לא מגובש