יפו במצור: עבודות הרכבת הקלה כבר מחסלות את שדרות ירושלים

"פעם הרצל תמיד הרצל", אומר השלט בפונדק הרצל בשדרות ירושלים 67. למרות החפירות והמכונות המרעישות בכביש, שדרות ירושלים מלאות בתנועה, ובפונדק הרצל החיים ממשיכים למרות הכל. הרצל ציון, בן 71 ("נולדתי עם המדינה"), מגיש אספרסו ועוגיות ומספר ברהיטות ובאופן מרתק על חנות השווארמה שלו, שקיימת כבר 51 שנה. "גם אני חווה את הירידה אבל אנחנו עדיין עוגן גדול בשכונה", הוא אומר. "אנחנו עושים הכל כדי להמשיך ולשמור את החיים התקינים עד כמה שאפשר. אי אפשר לתקן את הגלגל הזה, אבל עם הצליעה שלו אנחנו ממשיכים". מאז תחילת העבודות בשדרות ירושלים בחודש יוני האחרון, לפחות עשר חנויות נסגרו בשדרה, כולל "נעלי אמיר" הוותיקה ומעדניית "פפו". וזוהי רק ההתחלה, מפני שהעבודות צפויות להימשך עוד כשלוש שנים.

מאז תחילת העבודות, אומר הרצל, ההרגשה היא "כמו שלג שעומדים עליו והיציבות נשמטת". מדובר בחנות ששרדה לא מעט, בין השאר התמודדות עם עבריינים ואיומים בפרוטקשן. בחמישים השנה האחרונות היא הפכה לחלק חשוב במרקם השכונתי. דמעות עולות בעיניו כשהוא מספר לי על "שלמה הרזה", אחד מהנרקומנים המשוקמים ברחוב שהיה מגיע לפונדק, אחד מהסיפורים שייכנסו לספר האוטוביוגרפי שהוא מתכנן להוציא. "גדלתי וגידלתי את יפו. היו זמנים טובים מאוד, אי אפשר שהתבשיל הזה יהיה בלי מלח, פלפל ומרירות. בלענו את הכל. בניתי עסק ואני לא מצטער. הלקוחות שלי מגיעים ומצביעים ברגליים, ותודה לאל אנחנו ממשיכים בהישרדות שלנו ונקווה ליותר טוב", הוא אומר ומפקח מרחוק על העובדים שלו: "תסחוט לימון בקובה סלק!".

כשאני שואלת על המצב הכלכלי של החנות, הרצל עונה "אני עומד על סף המצב של…" ולא מסיים את המשפט.

מאז תחילת העבודות בשדרות ירושלים בחודש יוני האחרון, לפחות עשר חנויות נסגרו בשדרה, כולל "נעלי אמיר" הוותיקה ומעדניית "פפו". וזוהי רק ההתחלה, מפני שהעבודות צפויות להימשך עוד כשלוש שנים

כל בעלי החנויות בשדרה ששוחחנו איתם מדווחים על ירידה של כחמישים אחוז בממוצע בהכנסותיהם. ביניהם נמצא שמוליק מ"קריסטל כלי בית", שקיימת 55 שנה, חנות ש"הייתה של סבא". שמוליק מדבר בצער על ההזדמנות שהתפספסה להציל את השדרה. "הם איחרו בזמנים, אם הם היו עובדים במקטעים זה לא היה מפריע", הוא אומר בצער. "היו הבטחות שיהיו אוטובוסים בצד אחד ותחבורה רגילה בצד השני, אבל כל הזמן שינו את הדברים. היו שולחים שליחים זמניים שאומרים דברים שטחיים. חבל שהלכנו לישיבות בעירייה, זה היה בזבוז זמן".

גם דודו מ"פרח בר", חנות פרחים יפהפייה שקיימת 15 שנה, סקפטי לגבי היכולת שלו לשנות את המצב. "הקמנו את החנות במו ידינו עד שבאה עיריית תל אביב ובמחי יד הרסה". כדי לשרוד הם מבצעים משלוחים בחינם ופתחו תכנית מנויים ללקוחות. "הקצבנו עד דצמבר לראות מה יהיה. החורף יקבע את עתיד השדרה". לפי השמועות, בדצמבר מסתיימים חוזי השכירות של כמה חנויות ותיקות נוספות – חוזים שלא יתחדשו – והירידה הכללית במכירות בחורף עשויה להיות זו שתכריע.

"האזרח פה, אם אין לו כסף, הוא משול לכלום. בשבע השנים הבאות יפו תהיה רק לעשירים. זה כואב. אנשים נשברים פה", אומר דודו, והשכן שלו באטליז מהנהן בעצב כשהוא נועל את החנות. הם מנסים לשמור על המורל ועל העזרה ההדדית למרות רעש הדחפורים בכביש והגדרות שחוסמות את השדרה.

הרצל מתייחס בכאב למילותיו של רון חולדאי, שאמר בישיבה בנושא סגירת השדרה "אלברט הבולגרי יילך? אז יבוא בולגרי אחר". חולדאי דיבר על אלברט סולומון, בעל הבורקס האגדי בשדרות ירושלים, שהחנות שלו עדיין פתוחה, בינתיים

"למה בחרתם בי דווקא להיות הקורבן פה?" שואל הרצל, שכמו שאר בעלי העסקים ברחוב מוטרד מהג'נטריפיקציה. "זה שעל גבי, מיעוט, מעבירים את הרכבת – זה גובל בגזענות. המיסים שאני שילמתי אמורים לשלם לפרויקטים כאלה ודומים. אבל אנחנו מממנים את הרכבת שדורסת אותנו". הרצל מתייחס בכאב למילותיו של רון חולדאי, שאמר בישיבה בנושא סגירת השדרה "אלברט הבולגרי יילך? אז יבוא בולגרי אחר". חולדאי דיבר על אלברט סולומון, בעל הבורקס האגדי בשדרות ירושלים, שהחנות שלו עדיין פתוחה, בינתיים. "דיבור גזעני, נתעב, זלזול בחיי אדם", אומר הרצל בכעס. "זה כמו להגיד 'הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת'".

לפי יעל ריבלין, שחנות איפור הכלות שלה קיימת בשדרה כבר חמש שנים, הרדיפה האישית של בעלי העסק היא אחד מהקשיים הגדולים. ריבלין היא אם חד הורית לארבעה ילדים שגרה בהוד השרון. החנות שלה לאיפור כלות הייתה תמיד מלאה בנשים ביום החתונה שלהן, ועכשיו, בגלל הבורות, הלכלוך והאבנים ברחוב, הכלות לא יכולות להגיע ."עצרתי פעמיים בחנות לקחת את הציוד שלי, וקיבלתי דוח של 500 שקל משוטרת. פעמיים! הם גם לא מתחשבים במצב. מילא היו מתחשבים שיש לי עסק שכל היום סגור, גם עם זה הם מקשים".

ריבלין פנתה לעירייה בבקשה לעזרה, אך הפנייה שלה לא נענתה. "ביקשתי שלפחות יורידו במיסים ובארנונה, כדי שאוכל לשרוד ולהישאר שם. הם לא מוכנים לעשות כלום ואני בסוף החודש סוגרת את החנות. משאירה את כל השיפוץ שעשיתי ומוסרת את המפתחות והולכת. אני לא יודעת מה אני הולכת לעשות עוד. נכנסתי לחובות מטורפים בגלל כל הבלגאן הזה. עיריית תל אביב היא העיריה הכי סוציומטית ואינטרסנטית, לא דואגת לתושבים שלה. רואים רק את עצמם, מרסקים משפחות שלמות. לא ביקשתי שיתנו לי ארנונה במתנה, ביקשתי שיפחיתו לי. פשוט רוע, לא ראיתי רוע כזה. אין עם מי לדבר".

יעל ריבלין: "ריסקו לי את העסק. אני בקריסה כלכלית מטורפת. השקעתי 200 אלף שקל בחנות ושיפצתי אותה. אם היו אומרים לי, הייתי משקיעה כזה סכום? עוד לא סיימתי לשלם את ההלוואה של השיפוץ הזה"

"ריסקו לי את העסק. אני בקריסה כלכלית מטורפת", מספרת ריבלין. "נכנסתי לעסק לפני חמש שנים, בשכירות, חנות בלויה, שהייתה שייכת למישהו שהיה אלטע זאכן. השקעתי 200 אלף שקל בחנות ושיפצתי אותה. אף אחד לא יידע אותי (על העבודות – נ"פ), אם היו אומרים לי, הייתי משקיעה כזה סכום? עוד לא סיימתי לשלם את ההלוואה של השיפוץ הזה, אני מסיימת אותה בעוד כשנתיים".

ובתוך כל הייאוש, יש יוזמות חברתיות עצמאיות ומרגשות, ובהן של יורם גורדון, פנסיונר יפואי. "ראיתי את המצב ושאף אחד לא עושה כלום, אמרתי שחייבים לעשות משהו, ודרך הרשתות התחלתי לארגן קבוצה של אנשים שיבואו לתמוך ולעזור". ביחד עם קבוצה של מתנדבים ובעזרתם של דורון והרצל מהפונדק הם מתעדים את השכונה בעמוד הפייסבוק "אוהבים את יפו", מספרים ברגישות את הסיפורים של בעלי העסקים הוותיקים וקוראים לאנשים מכל הארץ להגיע ולתמוך בשדרה הנאבקת לשרוד.

בכל יום שישי מתקיימת טברנה מיוחדת בפונדק הרצל, קבלת שבת עם מוזיקאים ומנות מיוחדות. "אני אופטימי שיהיה טוב", אומר הרצל, שמאמין שאולי מישהו מבעלי הכוח "שם למעלה" ייחלץ לעזרתם. "אם יהיה בוץ פה בדצמבר יהיה קשה, אבל אני מאמין שאולי עוד לפני מישהו יתעשת ויבוא בכל זאת".