זו לא הפרודיה האולטימטיבית על "רפסודיה בוהמית" ודומיו. זה יותר טוב

פרדי מרקורי, ריי צ'ארלס, ג'וני קאש… ווירד אל ינקוביק. מה משותף לכולם? כולם מוזיקאים פורצי דרך בתחומם, ועכשיו כולם סוף סוף זכו לביוגרפיות קולנועיות על החיים שלהם. כן, השבוע יצא לאוויר העולם הסרט "Weird: The Al Yankovic Story", סרטו של אריק אפל, שבכלל מבוסס על טריילר פיקטיבי שיצר עבור האתר Funny or Die לפני יותר מעשור. אבל האם בדיחה שעבדה בתור טריילר מזוייף של שלוש דקות תעבוד כסרט של כמעט שעתיים? ויותר חשוב: האם הסרט ירצה מעריץ "ווירד אל" אובססיבי כמוני? התשובה לשתי השאלות הן: כן, בערך.

>> לאיש הכי מצחיק בפופ יש מסר בשבילכם: תהיו יותר מטופשים

כמו בכל ביוגרפיה קולנועית, ליהוק התפקיד הראשי הוא חשוב מאוד. כאן השחקן שנבחר למלא את המשקפיים והשפם של ינקוביק, הוא דניאל רדקליף, שחקן מוכשר שמאז תפקידו האייקוני בתור הארי פוטר, החליט להתרחק מהמיינסטרים ובוחר תפקידים ניסיוניים, מוזרים ודי מגניבים (כמו "Swiss Army Man", הסרט הקודם של הדניאלס, יוצרי "הכל בכל מקום בבת אחת", שם גילם גופה מפליצה. כן, באמת. וזה תפקיד ראשי), והפעם לקח כנראה את התפקיד היחיד בקולנוע השנה שדרש ממנו ללמוד לנגן על אקורדיון. רדקליף הוא לא הבחירה הברורה לתפקיד: הוא לא נראה במיוחד כמו ינקוביק, אבל מצד שני, הוא גם לא עד כדי כך לא דומה לו שזהיהיה  מצחיק. למרות זאת, רדקליף עושה את עבודתו נאמנה, ומביא כמות נכבדת ונחוצה של רצינות לסרט המגוחך הזה. מצטרפים אליו לקאסט ריין ווילסון ("המשרד") בתור ד"ר דמנטו, מנחה תכנית רדיו קומית והמנטור של ינקוביק, אוון רייצ'ל ווד ("ווסטוורלד") בהופעה מעולה כגרסה מרושעת של מדונה, ויותר הופעות אורח של דמויות קאלט המגלמות דמויות קאלט אחרות משאני יכול למנות פה. (קונאן אובריאן בתור אנדי וורהול. זה כל מה שאני אגיד).

הרבה מההומור בסרט מגיע מהעובדה שלעומת מוזיקאים כמו פרדי מרקורי או ג'וני קאש, ווירד אל ינקוביק הוא איש נקי מסקנדלים. במציאות הוא תמיד חי אורח חיים נקי, נחשב לאדם נחמד מאוד, הוא אפילו צמחוני והשערורייה הגדולה בחייו היא כנראה הקשר שלו למייקל ג'קסון (ווירד אל זכה לחלק ניכר מההצלחה המוקדמת שלו בזכות פרודיות על ג'קסון, השניים נפגשו וג'קסון אהב את הפרודיות מאוד. אחרי ש"Finding Neverland" יצא, זמן רב לאחר מותו של ג'קסון, ווירד אל הודיע שהוא יפסיק לבצע את השירים שלו. זה בגדול הקשר). אז "ווירד" כמובן ממציא בשבילו מספר סקנדלים פיקטיביים לחלוטין הכוללים שימוש מוגזם באלכוהול, התפרעות על הבמה וברון סמים דרום-אמריקאי. 

לעומת ווירד אל ינקוביק האמן האמיתי, שעומד איתן כסאטיריקן המוזיקלי הגדול של דורו, ל"ווירד: סיפורו של אל ינקוביק" יש צל גדול שמוטל עליו: "הולך חזק: סיפורו של דיואי קוקס", פרודיית הביוגרפיות המוזיקליות האולטימטיביות מבית ג'אד אפאטו (כמפיק) מ-2007. למרות כישלון חרוץ בקופות, הסרט נחשב היום ליצירת מופת קומית ואכן מדובר בהגחכה מושלמת של ז'אנר הביוגרפיות המוזיקליות המנופחות מחשיבות עצמית, אפילו של סרטים שהגיעו הרבה יותר מאוחר, כמו "אלביס" ו"רפסודייה בוהמית". אז כשאפל וינקוביק (שהיה, כמובן, שותף מלא לכתיבת התסריט ולהפקת הסרט) ניגשו ליצור את הסרט הזה, הם ידעו שהם יתמודדו עם ההשוואה הזו. לכן "ווירד" הולך לכיוונים קצת שונים: הוא נע בין פרודיה על קלישאות ביוגרפיות לסרט אקשן מטורף לסיפור על רומן שיצא משליטה (בין ינקוביק למדונה, כמובן).

"ווירד" הוא לא סרט מצחיק ברמה של "הולך חזק", הוא לא יפיל אתכם לרצפה וכנראה שלא תצטטו אותו למוות בעוד עשור. אבל כמחווה קומית מלאת קריצות ומחוות לגאון קומי-מוזיקלי אהוב, שמצליחה לספר את סיפור חייו באופן לא מדויק בעליל, ובכל זאת להגיד משהו אמיתי על האיש והאומנות שלו (באמת!) זה סרט מוצלח. אם לא תצפו לקומדיה עם תדירות בדיחות מטורפת, אלא יותר לסרט מוזר ומשעשע, אני בטוח שתהנו מאוד מ"ווירד". ואם אתם מעריצים אובססיבים של ינקוביק… ואז כנראה שכבר ראיתם אותו בכל מקרה, אז מה יש לכם לקרוא את זה בכלל?