"וושינגטון בלאק" יכלה להיות סדרה מדהימה, אם הגיבור לא היה מושלם

רוב סיפורי העבדות, לפחות אלו הבדיוניים, מסתיימים עם אותו מסר ידוע מראש – עבדות זה רע, פויה לאדם הלבן. זה כמובן נכון – עבדות זה באמת רע, וממש פויה לאדם הלבן. לא רק שבעלי העבדים לקחו את האפריקאים מביתם, הם גם שיחקו להם בהיסטוריה, מחקו חלקים נרחבים ממנה, שדדו אמנות ופריטי תרבות, ואז ניכס אותה לעצמו. הסדרה החדשה של דיסני+, "וושינגטון בלאק", עוסקת גם היא בסיפור עבדות, על ילד קטן השואף לגדולות, ובתווך מעוררת שיח בנושא ילדים ובני נוער שיכולים לצאת מהמשבצת האיומה בה נולדו, ולעשות משהו מהחיים שלהם. רק חבל שהם לא הצליחו ליצור דמות פגומה יותר.
>> מאלון אבוטבול למדתי איך נראים, מתנהגים ומרגישים גברים אמיתיים

הסדרה מבוססת על רומן באותו השם, ומספרת על ג'ורג' וושינגטון בלאק (אדי קרנג'ה בילדותו, ארנסט קינגסלי ג'וניור בבגרותו), שנולד לעבדות אי שם במאה ה-19. כאשר הוא חוזה במוות של אחד האדונים שלו הוא מיד מואשם ברצח, ונמלט עם המורה שלו, כריסטופר "טיץ'" ווילד (טום אליס), על מנת להגשים את החלום של שניהם ולבנות מכונה מעופפת. בדרך הם עוברים שלל הרפתקאות, כגון שיט בספינת פיראטים וביקור בקוטב הצפוני. ווש, כפי שחבריו בסדרה מכנים אותו, הוא ילד חולם שלא נותן לסביבתו, או למציאות בה נולד, להגדיר את מי שהוא. למרות שהסיכויים שלו כמעט אפסיים, ממשיך לחמוק מציידי העבדים, וממשיך לפתח את המצאותיו.

גם כאדם מבוגר הרפתקאותיו לא קלות יותר, כאשר הוא צריך להתמודד עם עברו, בעוד הוא מתאהב בטאנה (יולה אוונס), אישה המאורסת לגבר אחר, וממשיך לרדוף אחר אותו חלום ישן – לבנות מכונה מעופפת, לטוס איתה ללונדון ולזכות ביריד המדע. גם בבגרותו הוא ממאן לתת למציאות לעצור אותו, כמדען וחוקר, ואהובה של טאנה. הקסם שלו, ושל הסדרה כולה, נובע מהאופן בו היא מסופרת – סדרה לא ליניארית שקופצת מהעבר להווה באופן תמידי – ואף מצליחה לעשות זאת מבלי לבלבל אותה יותר מדי, מכשול ידוע בסיפורים שכאלו. 

בראשית הסדרה היא מתחילה מדילוגים פשוטים יחסית שנעים בין העבר להווה של וושינגטון, אך ככל שהיא מתפתחת אנחנו רואים קפיצות זמן של דמויות שונות, וההיסטוריה שלהם, ונדמה שצוות התסריטאים הצליח להתמודד עם המכשול הזה בגבורה. עם זאת, היא כן מרגישה טיפה ארוכה מדי. הסוף מעט אנטי-ליימטי ומאוד פרוזאי, וגורר אחריו פרק שהוא למעשה אחרית דבר ותו לא. ובעוד החצי הראשון של הסדרה הצליח לשלב היטב בין הקסם הילדי שבהרפתקאות לבין המציאות האכזית של וושינגטון בלאק, החצי השני הרגיש חסר שיאים. אבל הבעיה הגדולה יותר היא שיש לנו גיבור מושלם מדי, כזה שהחולשה היחידה שלו היא האופן שבו העולם מתייחס לצבע עורו.

ווש הוא דמות הוליוודית קלאסית, ילד שמעז לחלום ולקוות, ומייצג את כל מה שטוב בעולם. הוא כמובן מצליח לכבוש את הלב של כולם. הוא גם חסר פגמים אישיותיי – הוא חכם, מוכשר, נחמד, אדיב, צנוע. וזאת בדיוק הבעיה שלי. המסר עצמו, לפיו אפשר לחלום ולא לתת לסובבים אותך להגדיר את עצמך, מתפספס לגמרי כשהופכים את הדמות הראשית לצדיקה יותר מהאפיפיור. הוא לא צריך להתאמץ, אלא רק להתחבב על כל מי שהוא פוגש. הוא נולד לעבדות? אה, זה קל, הוא יקסים את האדון שלו ביכולותיו המדעיות. הוא תקוע על ספינת פיראטים? אל דאגה, הוא פשוט יתחבב על סגן הקפטן. הוא מאוהב במישהי ממעמד גבוה יותר שנשואה למישהו אחר? הוא לא יקרא תיגר, אלא יכבוש את ליבו של אביה. קלי קלות.

אני חושב שזה ערוץ היוטיוב "פיץ' מיטינג", שעושה פארודיות על פגישות פיצ'ינג הוליוודיות, שטבע את המשפט "זה למעשה סופר קל, בקושי אי נוחות" – ביטוי שמעיד על עצלנות תסריטאית שמובילה לגיבור שמתמודד בקלילות עם מצבים שאין שום דרך לצאת מהם. סוג של דאוס אקס מכינה רק בלי אלוהים. המשפט הזה ריחף לי בראש לאורך הצפיה ב"וושינגטון בלאק". השטיק הזה של הגיבור המושלם עובד בהתחלה, אבל בערך מאמצע הסדרה אני כבר לא דואג לשלומו, כי אני יודע שהחביבות והאהבה שהוא מקבל מהסובבים כבר תציל אותו.

אם לדמות הראשית היו קצת יותר פגמים אישיותיים, ומכשולים שקצת יותר קשה להימלט מהם, זאת הייתה יכולה להיות סדרה מדהימה. חובבי ההרפתקאות כנראה יהנו ממנה, מאחר ובאמת יש שם רגעים מעולים, מגוון רחב של לוקיישנים מרתקים והמון דמויות צבעוניות (אין כאן משחק מילים, אתם הגזענים) – אבל בסופו של הסדרה עומדת על הדמות הראשית שלה. והיא, לצערי, יותר מדי מושלמת.
וושינגטון בלאק, עכשיו בדיסני+