וידויים של מלצרים בתל אביב: הג'וב שעיצב את הדי.אן.איי העירוני

כשדנה פרנק עברה לתל אביב כסטודנטית צעירה לתואר ראשון, היא הגיעה די מהר למקום שאליו הגיעה רוב סביבתה הסטודנטיאלית באותם ימים: עבודה במלצרות. זה היה ה-Go To ג'וב של מרבית הצעירים בעיר משנות האלפיים המוקדמות ועד לימי הקורונה, ג'וב שאיפשר לא רק לכסות את שכר הדירה ולהתפרנס באופן סביר, אלא חלק בלתי נפרד מאורח חיים שגם עיצב במידה רבה את הדי.אן.איי של העיר והיה כרטיס כניסה לחוויות ראשונות בעיר הגדולה, לחיי הלילה ששגשגו באותם ימים ולהיכרות עם הקולינריה המקומית שהייתה בהתפתחות מתמדת. הרבה אספרסו נשפך מאז על שולחנות ברחבי העיר, ועכשיו דנה פרנק הולכת לחגוג את זה.

>> 120 שנים בלי בדידות: ההיסטוריה המפוארת של בתי הקפה בתל אביב
>> עוגה שיש לה עיר: 3 מתכונים לא פשוטים לעוגות תל אביביות מנצחות
>> סופ"ש יום ההולדת ה-116 של תל אביב וגמר "עוגת העיר", 5.4-3.4, מוזיאון העיר. פרטים וכרטיסים כאן

במסגרת אירועי יום ההולדת ה-116 של תל אביב שיתרגשו על מוזיאון העיר בכיכר ביאליק החל ממחר ולאורך הסופ"ש, תכנס פרנק ערב של וידויי מלצרים שיעלו על נס את אותם ימים קריטיים בהתפתחות העיר ובהתפתחותם האישית. פרנק, שעבדה בעצמה כמה שנים ברוטשילד 12 ואחר כך בג'וז ולוז, תארח את ברק היימן, טס השילוני, אירית שנקר, נעה רוזין ואמיתי שולמן שישתפו ברגעים מוזרים ומשונים מימיהם כמלצרים, יסבירו כיצד המלצרות עיצבה וכוננה את תפיסת עולמם, העמיקה את ההיכרות שלהם עם תל אביב ואנשיה ועם החיים עצמם.

חגיגת המלצרים הנוסטלגית הזאת מגיעה בעידן שבו סטודנטים כבר לא ממהרים למלצר ומחפשים עבודות מכניסות יותר שיכסו את שכר הדירה והוצאות המחייה המזנקות, ואין כמעט בעל עסק הסעדה שאינו מתלונן על מחסור בכוח אדם איכותי או אפילו חובבני. המגמה החלה עוד בשלהי הקורונה והחמירה בעקבות המלחמה, כשההתייקרות המטורפת של החיים בעיר דחפה צעירים רבים אל ההייטק, מה שהוביל גם לגוויעתו של הלייט נייט. מי בכלל יכול לחגוג עד אמצע הלילה כשמחר קמים מוקדם למשרד. 

המלצרות תמיד נתפסה בישראל כעבודה זמנית ו"לא רצינית" (בשונה מהתפיסה באיטליה ובצרפת למשל, שם מלצרות היא מקצוע לכל דבר), אך משתתפי הפאנל לא בהכרח זורמים עם התפיסה הזאת. הקולנוען ברק הימן מספר כי ימי המלצרות שלו ב"אורנה ואלה", שנמשכו לאורך שש שנים, בנו במידה משמעותית את האקטיביסט שהוא היום (בפסטיבל דוקאביב הקרוב יוקרן "אורנה ואלה", סרטו של אחיו, תומר הימן, על הקפה-מסעדה שהגדיר את שינקין במשך שני עשורים).

"אצל 'אורנה ואלה' למדתי שבבחירה בין ערכים לבין כסף, שמתנגשת לא פעם, קודם כל בוחרים בערכים", הוא מספר. "הן דאגו לכל הומלס כאילו הוא היה לקוח ששילם ממיטב כספו. הן לימדו אותי על שוויון, ליברליות ופלורליזם לא כהלכה, אלא למעשה. כאשר אירחו למשל חוגי בית לדב חנין ואחרים, גם בערבים הרווחיים ביותר, ומעל הכל היו שמורת טבע אידיאולוגית בלב לבו של שינקין. הן היו בית לא רק ללביבות בטטה הכי טעימות בנמצא, אלא גם ובעיקר לרוח חברתית פוליטית, אידיאלוגית ומצפונית שמאוד נדיר למצוא היום".

טס השילוני, שעבדה און אנד אוף בקפה שלג המיתולוגי שנסגר לפני ארבע שנים, מספרת ש"את כל החיים הבוגרים שלי אני חייבת לקפה שלג. שם התחלחלה לי ההבנה שאני לסבית. שם נעה ארנברג ראתה אותי מכינה קפה והבינה שאני מתאימה לתפקיד של מור ב'אחיות המוצלחות שלי'. בפעם אחרת אחת הלקוחות הקבועות הביאה אותי להפיק פסטיבל אנימציה בירושלים, ואפילו להייטק הנכסף שעמד בניגוד מוחלט למלצרית, הגעתי דרך שלג".

יש חוויות מהמלצרות שאת זוכרת במיוחד?
"פעם התארח במלון מול שלג איזה דיפלומט רציני מאחת המדיניות הסקנדינביות, ראש ממשלה או משהו. והיינו צריכות להגיש לו קפה, והוא כולו היה מעונב ומהוגן ואנחנו עדיין היינו המלצריות של שלג שמגישות פיתה עם פטה, זה היה אקראי ברמות. ואני לא אשכח את הפעם ששרון איילון מ'קחי אותי שרון' ישבה בקפה, זה היה בלתי נשכח".
>> "וידויים מתוקים", חמישי 3.4, 23:00-20:00, במסגרת אירועי יום ההולדת ה116 לעיר תל אביב יפו. כל הפרטים כאן