"וייניל": סדרה שהיא התגלמות הפחדנות של הוליווד
"וייניל" היא סדרה זחוחה, שבעה ובכיינית, בדיוק כמו הגיבורים שלה - גברים לבנים מרוצים מהז'אנר ה"מד מני", רק שהפעם הם מתעשיית המוזיקה. עתידות: בקרוב היא תלך בדרכו של המיני־דיסק
העובדה ש"ווייניל" – הפקת המקור החדשה של HBO, שבין יוצריה מרטין סקורסזה ומיק ג'אגר – עולה קרוב כל כך לטקס האוסקר, הופכת אותה מטרה קלה מדי. סקורסזה הוא אחד הפרצופים המייצגים ביותר את הוליווד הגברית, הלבנה והזחוחה, שמתעקשת שהיא מעניקה פרסים ליוצרים הטובים ביותר, שאיכשהו הם אף פעם לא נשים או שחורים (עובדה שהתפתחה השנה למחאה מדוברת). "וייניל" נראית בדיוק כמו התוצר שהייתם מצפים מסקורסזה כשהוא ניגש לטפל בסצנת הרוקנ'רול של שנות ה־70.
כמו "מד מן", "וייניל" היא סיפור על גברים לבנים בתקופה שבה גברים לבנים היו עוד יותר פריבילגיים מהיום, והיא סיפור על הקושי להיות גבר לבן פריבילגי, סיפור על הצלחה מסחררת וההתמכרויות שהיא מביאה איתה. אבל האם יש צורך לספר את הסיפור הזה שוב? ואם כן, האם אין דרכים יצירתיות יותר לספר אותו בעידן שלאחר ״שובר שורות״?
אם צפיתם בתכנים אחרים שמתעדים את עולם המוזיקה של אותה התקופה, למשל ב"ולווט גולדמיין", אתם יכולים לוותר על "וייניל". למעשה, אם ראיתם כל סרט של סקורסזה, אתם יכולים לוותר על "וייניל". גם כאן מסתובבת חבורה של טווסים זחוחים, עושה הרבה סמים, רוצחת מישהו על הדרך ומנפנפת באיברי מין מטפוריים (רוב הזמן) לכל עבר. אבל לא זה הפשע הגדול של "וייניל". חטאה הגדול הוא בכך שהיא לא מחדשת חצי דבר מבחינה טלוויזיונית. אפשר לדמיין אותה במדויק מבלי לראות סצנה אחת שלה. בובי קנבל (שחקן מנוסה אבל לא מוכר מאוד, שהופיע בין היתר ב"וויל וגרייס", "אימפריית הפשע" ו"האחות ג'קי") נאלץ לקחת על גבו את הסדרה כבעל לייבל בשם ריצ'י פינסטרה, והוא עושה עבודה שמבהירה מדוע הוא בנה קריירה שלמה שהסתפקה בתפקידי משנה. גם השחקנים שלצדו לא מסוגלים להפיח חיים בתסריט הבנאלי, מלבד ג'ונו טמפל הנהדרת שתפקידה כעוזרת זוטרה בחברת התקליטים עושה חשק לעקוב אחר הסדרה רק בשבילה. טמפל עצמה וגם בת דמותה ג'יימי, הן היחידות עם ניצוץ כלשהו בעיניים שהצליח לא להיכבות על ידי המכונה המשומנת היטב – בין שמדובר בתעשיית המוזיקה הצינית שמתוארת בסדרה או בתעשיית הטלוויזיה החלקלקה שפלטה אותה לעולם.
"וייניל" היא ההתגלמות הטלוויזיונית של תעשיית הקולנוע ההוליוודית הלא אמיצה, אותה הוליווד שנותנת את פרס האוסקר לסרטים כמו "מיליון דולר בייבי". זו הוליווד של במאים ותיקים ודשנים שכבר אין קשר בין העשייה שלהם לאמירה אמנותית, הוליווד שבכל פעם שהיא צריכה לייצר שובר קופות חדש היא שולפת ממגירת הנוסחאות שלה אחת מכמה אופציות בודדות וממחזרת אותה שוב, בכיכובו של ליאונרדו דיקפריו אם אפשר. עם כל כך הרבה גברים מאחורי ההגה, זה ממש עצוב שהדבר שהכי חסר ל"ווייניל" הוא ביצים.
שורה תחתונה: סקס, סמים ופיהוק אחד גדול