וים ונדרס ממליץ על לימודי קולנוע, אבל לא מהסיבה שאתם חושבים

הבמאי הגרמני הנחשב קפץ לביקור בסינמטק, שם הוקרן "האפיפיור פרנסיס: במילים שלו". בשיחה הוא סיפר איך הוא מתחיל לעבוד על סרט וכיצד השלים עם גרמניה

וים ונדרס בטקס פרסי הקולנוע האירופאי בברלין, 2019 (צילום: by Clemens Bilan - Pool/Getty Images)
וים ונדרס בטקס פרסי הקולנוע האירופאי בברלין, 2019 (צילום: by Clemens Bilan - Pool/Getty Images)
15 בדצמבר 2019

בשבוע שעבר חגג האמן דני קרוון יום הולדת 89. אחד המוזמנים למסיבה שנערכה בתל אביב היה ידידו הבמאי הגרמני וים ונדרס. לא כל יום מגיע לארץ קולנוען בקנה מידה כזה, ולכן סינמטק תל אביב והפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים קפצו על ההזדמנות לממן את כרטיס הטיסה שלו. במוצאי שבת האחרונה האולם הגדול בסינמטק היה מלא עד אפס מקום. רבים מהנוכחים היו סטודנטים לקולנוע, אבל לא רק. בשנות ה-70 וה-80 של המאה שעברה, ונדרס היה אחד הקולנוענים הנערצים בעולם בשל סרטים כמו "הידיד האמריקאי", "פריז, טקסס" ו"מלאכים בשמי ברלין". בשנות האלפיים הוא זכה למוניטין חדש כבמאי של סרטים תיעודיים, ששלושה מהם זיכו אותו במועמדויות לאוסקר – "בואנה ויסטה קלאב", "פינה" ו"מלח הארץ". סרטו האחרון עד כה, "האפיפיור פרנסיס: במילים שלו", אינו מיצירותיו הבולטות, אך הוא מרגש עד דמעות בשל המפגש הישיר שהוא מציע עם האיש מעורר ההשראה, שפורש בפני המצלמה את משנתו ההומניסטית. לפני הקרנת הסרט ונדרס (74) עלה על הבמה לחלוק עם הצופים את משנתו הקולנועית.

בשנות ה-60 ונדרס למד במחזור הראשון של האוניברסיטה לקולנוע וטלוויזיה במינכן. לדבריו, "רציתי להיות צייר, לא קולנוען. אני צייר כושל. אבל אני אוהב סרטים, אני חושב שהם המשך של ציור, וכשפתחו את בית הספר הראשון לקולנוע בגרמניה חשבתי שיהיה נחמד לנסות להתקבל. מתוך אלף מועמדים הם קיבלו עשרים. הייתי אחד מהם, לא יודע למה. גם פאסבינדר פנה ולא התקבל. היה לו מזל כי עד שעשיתי את סרט הגמר שלי הוא כבר עשה ארבעה סרטים. כל הבוגרים קיבלו תקציב שווה ערך ל-7,000 יורו לצורך הפקת סרט גמר קצר ב-35 מ"מ. חישבתי שאם אצלם סרט שחור לבן ב-16 מ"מ, ואצלם כל סצנה פעם אחת, אוכל לעשות סרט באורך שעתיים במקום רבע שעה. כך צילמתי את 'קיץ בעיר' (1971). כל מה שצילמתי נכנס לסרט. הוא מאוד משעמם".

"רציתי להיות צייר, לא קולנוען. אני צייר כושל. אבל אני אוהב סרטים, אני חושב שהם המשך של ציור" (וים ונדרס)

למרות שלדבריו הוא לא למד כלום ממוריו, הוא ממליץ בחום על לימודי קולנוע "כי בבית הספר לקולנוע אתה מוצא אנשים שאיתם אתה יכול ללמוד. קולנוע זה דבר שיתופי. אם מצאת שלושה חברים שאיתם אתה מתחיל לעשות סרט, תגלה איתם מה זה קולנוע. אף אחד מהמורים שלך לא ילמד אותך כמו השלושה שלומדים איתך, ויש להם אותה תשוקה לעשות סרטים".

לשאלה מהי נקודת ההתחלה שלו לעבודה על סרט הוא ענה: "העשייה הקולנועית שלי מתחילה מתחושה של מקום. אני רוצה לדעת איפה אעשה את הסרט לפני שאני יודע מה הסיפור. אני רוצה שהסיפור יתרחש במקום היחיד שבו הוא צריך להיות. רק כשאני מרגיש שהדמויות והסיפור שייכים למקום מסוים, אני מתחיל. זה בולט גם בשמות הסרטים שלי, שברבים מהם יש שם של מקום – 'טוקיו-גא', 'סיפור ליסבון', 'מלאכים בשמי ברלין'".

בסרטיו המוקדמים של ונדרס, בהם סרטי המסע "אליס בערים" ו"במהלך הזמן", בלטה השראה מהקולנוע האמריקאי. אחר כך הוא נסע לשם, ונדמה היה שהוא עומד להגשים את החלום האמריקאי כשפרנסיס פורד קופולה הנערץ שכר אותו לביים את הפילם נואר "האמט" בהפקתו. אבל קופולה לא אהב את הסרט שוונדרס הגיש לו, ערך אותו מחדש ואף צילם כמה סצנות ובסופו של דבר אף אחד לא היה מרוצה. סרטו הבא של ונדרס, "מצב הדברים", עסק בבמאי שבאמצע צילומי סרט בפורטוגל נתקע בלי מפיק, ונתפש כחיווי על תלאותיו באמריקה. הסרט זכה באריה הזהב בפסטיבל ונציה.

"כמעט כל הסרטים התיעודיים שלי קרו כי ביקשו ממני לעשות אותם. כך גם עם 'האפיפיור' – קיבלתי מכתב עם בולים יפים מהוותיקן. נבהלתי, אולי עשיתי משהו רע"

"תמיד רציתי לעזוב את גרמניה", הוא סיפר לקהל בסינמטק. "לא הייתי מאושר בארצי. עד שחייתי כשמונה שנים בארצות הברית, ורק בגלות הבנתי שתמיד אהיה גרמני ומוטב שאקבל את זה. באמריקה למדתי לכבד את התרבות הגרמנית. ב'פריז' טקסס', שהיה הפקה צרפתית-גרמנית דווקא, אמרתי כל מה שהיה לי להגיד על אמריקה, ואחרי זה יכולתי לשוב הביתה. תודה לאל. סבבה (את המילה הזאת הוא למד מדני קרוון, כך סיפר לי קרוון – י"ש). רק כשחזרתי הצלחתי לעשות סרט על גרמניה. 'מלאכים בשמי ברלין' היה סרט על מישהו שחוזר הביתה ומוצא שוב את מולדתו. ואת שפתו. קראתי הרבה שירה של רילקה, כי זה היה הביטוי הכי יפה של השפה הגרמנית. בכל השירים האלה היו מלאכים, ומשם לקחתי את הרעיון של מלאכים. זה סיפק לי אפשרות להתנייד בעיר באופן חופשי ולראות אותה מלמעלה. לפני הצילומים לא האמנתי במלאכים. הם היו מטאפורה. אחרי הסרט התחלתי להאמין, כי הם עזרו לי מאוד. והעיר עזרה. ידעתי איפה אני רוצה לצלם, אבל לא היו לי סצנות לכל מקום. עשינו את הסרט כמו שכותבים שיר. פיטר הנדקה כתב לי שיר על ילדות וכמה דיאלוגים ואמר 'אולי תוכל להשתמש בהם'. הוא לא רצה לכתוב תסריט. אמר, 'אני לא מספיק מטורף לכתוב סרט על מלאכים. תצטרך להבין בעצמך מה אתה רוצה'. צילמתי את הסרט בלי תסריט. מיום ליום. זה לא נראה ככה, אבל הוא היה לגמרי חסר מבנה. כאן נכנסו המלאכים".

הסרטים התיעודיים שלו מתחילים ממקום אחר. לדבריו רובם אינם יוזמה שלו. "כמעט כל הסרטים התיעודיים שלי קרו כי ביקשו ממני לעשות אותם. ריי קודר ביקש ממני לבוא איתו להוואנה, אמרתי 'כן, בטח' וזה הפך ל'בואנה ויסטה קלאב'. פינה ביקשה ממני במשך 20 שנה לעשות איתה סרט על תיאטרון המחול שלה. אבל לא ידעתי איך לצלם אותו עד שהומצאה טכנולוגיית התלת מימד. סבסטיאנו סלגדו שאל אותי אם אעשה סרט עם בנו. לא הייתי צריך לחשוב. רק להגיד 'כן, מתי מתחילים'. כך יצא 'מלח הארץ'. כך גם עם הוותיקן. קיבלתי מכתב עם בולים יפים מהוותיקן. נבהלתי, אולי עשיתי משהו רע. זה היה מכתב ממשרד התקשורת ששאל אם אוכל לבוא לדבר על האפשרות לעשות סרט. חשבתי שזה מעניין. אני כבר לא קתולי. הייתי ילד קתולי. הפכתי לפרוטסטנטי. אני בכלל לא אוהב את הכנסייה הקתולית, אבל אני אוהב את האיש הזה. הוא איש אמיץ. מקווה שתקשיבו לו. אתם ודאי חושבים שהוא מייצג את הכנסייה, אבל הוא מייצג את המין האנושי. הראיתי את הסרט לחברים שלי. לקתולים לא היה אכפת, החברים האתאיסטים בכו והחברים הקומוניסטים והסוציאליסטים שלי נדהמו. הבנתי שלא עשיתי סרט עבור הכנסייה. האיש הזה רוצה לדבר אל כולכם".