הלוקיישן מדהים. הסטייק אחד הטובים מסוגו. זה רחוק מלהספיק
בוויסקי בר מוזיאון יש סטייק מצוין. אם אתם מחפשים סטייק כשר - הוא אפילו אחד הטובים בתל אביב. רק חבל שלפניו באות מנות ראשונות בינוניות במקרה הטוב, ואחריו - קינוחים סתמיים. אה כן, יש שם עוד משהו לא בינוני בכלל - המחיר
לכאורה אין דבר יותר פשוט מלמצוא את "וויסקי בר מוזיאון". לך לשרונה, צא מהשוק בצד של קלארו וזה הבניין מולך. רק שהתיאור הטכני הזה לא עוזר לך באמת. כי בהנחה שמילאת אחרי ההוראות (ואנחנו בימים שבהם מרי אזרחי הוא עניין, אז אם אי מילוי הוראות הוא חלק מההתנגדות, אל תתנו לי להסגביר לכם), כאן מתחיל המסע האמיתי.
העניין הוא שהבניין הוא הסחת דעת. אולי כי יש לו שתי כניסות. או שיותר נכון לומר שיש לו רק שתי כניסות, כי הקיר בצד, איפה שיש מלא אנשים, זה מקום אחר עם שם אחר (נדמה שדי ברור איך גיליתי). וגם יש שילוט. בגדול. מעל כל דלת. עם השם. באנגלית מעוצבת. ובשלב הזה כבר אמור להיות ברור, שאף אחת משתיהן היא לא הדלת הנכונה.
כמו בסוג של טייק אוף על סצינת הפתיחה של המדריך לטרמפיסט בגלקסיה, התשובה טמונה במרתף. שנכנסים אליו מבחוץ. ואומנם אין שלט "זהירות נמר", אבל בהחלט יש שלט של "אין כניסה למנהרה בלי מדריך". ומדרגות כל כך צרות ותלולות שמתבקש לברר מי היה זה שאמר לעצמו "מדרגות תלולות זה מושלם לכניסה ויציאה מבר ויסקי" ולשאול אותו אם יש לו בעיה רפואית שמונעת ממנו להשתכר או שהוא סתם סחי.
אבל האמת שזאת התקטננות. כי בהנחה שהצלחת להגיע בשלום לתחתית המדרגות ונכנסת פנימה, גם הספקות הקטנים שנוצרו במהלך הדרך מתחלפים בסוג של התפעלות. כי בכל זאת זה חלל מרשים. יקב טמפלרי מהמאה ה-19, שעבר הסבה למפעל מטוסים ועכשיו חולק לשני חללי ישיבה פלוס גלריה. קצת חשוך, לא מאוד רועש. מאוד נעים. הדבר הכי רחוק ממסעדה שגרתית שאתם יכולים לדמיין.
התפריט לעומת זאת, הרגיש גנרי ולעוס כמו בדיחות של תסריטאי סוג ג' שחושב שהוא כוכב פוליטי. כלומר היו שם בשרים רציניים, אבל במנות הראשונות זה נראה כאילו מישהו לקח את כל התפריטים של כל מסעדות הבשר בתל אביב וניסה להנפיק גרסה כשרה שתביא מכל העולמות (חוץ מהחלונות של הדסון, כי אין שום דרך בעולם להפוך את בריכת החמאה הזו לפרווה). איפה הוויסקי אתם שואלים? גם אנחנו שאלנו. אז מסתבר שהוא מופיע פה ושם במנות, וגם יש לו תפריט נפרד שהלהיט הגדול שלו – טעימות של ארבעה סוגי וויסקי שונים. סידור חביב שמאפשר לך לטעום כמה סוגים שונים בלי לגמור שפוך מידי (בכל זאת, יש מדרגות מאתגרות ביציאה) ובלי לשבור קופת חיסכון.
התחלנו בקרפצ'יו פילה בקר עם איולי ויסקי עגבניות שרי ורבע בגט. וכיוון שהדבר היחיד שמעניין במנה הזו הוא האיולי וויסקי, חייבים להתחיל בו ולהגיד שלמרבה ההפתעה איולי וויסקי מרגיש בדיוק כמו איולי רגיל. שזה גילוי מרגש אבל חסר פואנטה. גם עגבניות השרי היו מפוקפקות למדי, רק שהן למרבה הצער דווקא הורגשו והצליחו לספק מרקם מוזר שלא הסתדר בפה בכלל. לא ידעתי שאפשר לעשות כאלו דברים לקרפצ'יו, וקצת חבל שגיליתי.
אחרי פתיחה קצת מאכזבת היה צפוי שהמנה הבאה תצליח להרים את האירוע בקלות. חבל שאף אחד לא סיפר את זה לסלמון טייסטינג רום. לא יודע מי חתך את הדג אבל בניגוד למה שכתוב בתפריט "סשימי" זה לא היה. שזה מזל גדול כי אם כן, מיטימישו סשימי, ממציא הסשימי, היה עושה (שוב) חרקירי. נו, אז הדג לא משהו. ביג דיל. בואו נתמקד ברוטב, כי יש בו יוזו הדרים עם סויה וצ'ילי. בעצם עזבו. זה פשוט לא טעים.
אחרי אכזבות הפתיחה מנת השרקוטרי הצליחה לשפר את החוויה. שלא תבינו לא נכון, זאת לא איזה מנת וואו, מדובר בכמה נקניקים ופסטרמות על חתכת עץ, עם ירקות וזיתים מלמעלה וחצי בגט בצד. יש כאן יצירתיות ודמיון של יריב לוין, אבל זה לגמרי חביב, גם אם חסר יחוד וגם אם מתומחר באופן קצת אגרסיבי. גם מנת הפטריות המוקפצות הייתה חביבה לגמרי אם כי לא מעניינת בעליל. פטריות, שום שמן זית ויין לבן זה תמיד נחמד. יחסית לחלק ממה שקיבלנו עד עכשיו, זה בלט לטובה.
הבשורה הגיעה דווקא מהמקום הכי לא צפוי – לקט ירקות העונה. זיהיתי שם סלק, וגזר וארטישוק ירושלמי ועוד מלא ירקות, במנה שלכאורה היא בלאגן צבעוני אבל התבררה כמוצלחת במיוחד. הירקות הצלויים, עם ניחוח עדין של עישון, היו עשויים מושלם, התיבול היה מדוייק והתוספות של קרם הסלק וקרם הקשיו הצליחו אפילו לתת קיק נוסף בטעם.
ואז הגיע הפריים ריב. וכאן חייבים סוג של כוכבית. כי אי אפשר לדבר על בשר בלי לדבר (שוב) על המחיר שלו. לפני כמה שבועות הייתי בפריז. הזמנו במסעדת סטייקים נחשבת פריים ריב במשקל של קילו. שילמנו 60 יורו. בתל אביב, במסעדה לא יוקרתית, המחיר הוא 58 ש"ח ל-100 גרם, שבעברית זה 156 יורו לקילו. אם הייתי יודע את מי לקלל, הוא היה שומע ממני.
אבל אחרי הכוכבית, העניינים נראו לגמרי מוצלחים. כי מדובר בחתיכת סטייק. הבשר היה פשוט מעולה עשוי בדיוק במידה. מתובל בעדינות מורגשת היטב. השילוב המושלם בין הקרץ של השכבה החיצונית הצרובה, לרכות של הבשר והמרקם של השומן. על ביס פשוט תענוג. כנראה אחד הסטייקים הכשרים היותר טובים שאפשר למצוא בתל אביב.
גם מנת האסאדו על העצם הייתה שיחוק. זאת לא מנה ענקית, בסך הכל ארבע עצמות, אבל הבשר שנשר מהן היה נהדר. רוטב הברביקיו וויסקי (שלא תאמינו, בצירוף מקרים נדיר מצליח להרגיש ממש כמו ברביקיו רגיל) נתן קיק מעולה וביחד הם עוטפים את הפה בשומניות נעימה שמידי פעם נותנת בעיטות של טעם מתקתק.
יכול להיות שאחרי ההצלחה הזו להזמין קינוחים שאתה יודע שהם פרווה הייתה החלטה חסרת סבירות, אבל לרגל ביטול העילה, הזמנו אותם בכל זאת. ראשון הגיע המלבי. מראש מדובר במנה בעייתית כי כידוע מלבי הוא המדוזה של הקינוחים – 90% מים (פרווה, כן?) טעם של כלום ומרקם מעט רוטט. מלבי חי ומת על התוספות שלו, וכאן רוטב הפטל בתפקיד הרוטב האדום לא ממש סייע לו. גם הסיגרים במילוי קרם לוטוס, רוטב טופי ובננות מקורמלות לא בדיוק שברו את השולחן. זאת מנה חביבה, מתוקה באופן מוגזם, ועם קרנץ שמרגיש תעשייתי. האם זה הפריע לנו לסיים אותה? ברור שלא.
דווקא הוויסקיפי (שם מוזר בהתחשב שזאת דווקא מנה שעל פי הפירוט בתפריט – סופלה שוקולד חמאת בוטנים, קציפת חמאת בוטנים, שטרוייזל קקאו בייגלה וגלידת נוצ'ולה – דווקא אין בה ויסקי) הייתה הפתעה חיובית. הסופלה שהיה יותר עוגת שוקולד חמה היה מוצלח, פירורי הקקאו ריככו מאוד את המתיקות והגלידה נתנה משחק טמפרטורות כיפי. אם חתיכות הבייגלה בשטרוייזל לא היו מרגישות בנות שנתיים, זאת הייתה ממש יכולה להיות מנה מצויינת.
אבל למרות הסיום המוצלח, אי אפשר שלא להתבאס ביציאה מוויסקי בר מוזיאון, ולא רק בגלל המדרגות. כי ברור לחלוטין שהפוטנציאל נמצא כאן. שמבחינת אווירה, ואפשרויות האלכוהול ואפילו מבחינת הבשר, זאת מסעדה ממש מוצלחת. רק שכל עוד זה מוקף במין בינוניות מתחכמת ומחירים לא זולים, זאת לא באמת אופציה. בשביל להיות יותר מ"מסעדה כשרה עם סטייק טוב", יש עוד צורך במקצה שיפורים.
3 כוכבים, 4 כיפות לסטייק
וויסקי בר מוזיאון, דוד אלעזר 27 (מתחם שרונה). ראשון-חמישי 12:00-01:00, סגור בשישי, שבת 20:30-01:00
קרפצ'יו 62
פטריות 52
סלמון טייסטינג רום 48
שרקוטרי גדול 116
לקט ירקות 62
אסאדו 145
פריים ריב 1.25 קילו 725
מלבי 46
סיגרים 52
וויסקיפי 52