נצ'י נצ' מוותר על שם הבמה באלבום הכי מזוקק שלו עד היום

"ועכשיו לחלק האמנותי" של רביד פלוטניק לא מקיים את השינוי שהוא רומז לו, אך מדובר באלבום נכון, מהנה וחשוב

רביד פלוטניק, אק"א נצ'י נצ' (צילום: ארתור לנדה)
רביד פלוטניק, אק"א נצ'י נצ' (צילום: ארתור לנדה)
30 ביוני 2019

כשאתה נושק ל־40 (מין נשיקה כזו ששמורה לאנשים שאתה לא באמת אוהב), וכשמאז שאתה זוכר את עצמך התעסקת במוזיקה, וכשכל הפופ של היום רק מביא לך את הסעיף, ובעידן הזה של הפרעת קשב ופייסבוקים – האזנה לאלבום חדש היא משימה שצריך לפנות לה זמן ולהתכונן אליה.

כשהתחלתי להאזין לאלבום החדש של רביד פלוטניק, שהפעם ויתר על הכינוי נצ'י נצ', קרה משהו מוזר. כמה שניות לתוך הרצועה הראשונה של "ועכשיו לחלק האמנותי", בשיר שנקרא "חרבו דארב", פתאום קלטתי שאני נהנה. לא ניסיתי לפענח איזה פלאג־אין שמו באפקט על השירה, לא ניסיתי להבין ממי הרימו את הלחן. פשוט נהניתי ממה שיצא מהרמקולים. הצוואר הפך למטרונום, החיוך נמתח באופן בלתי רצוני בשורות המצחיקות (ויש הרבה הומור באלבום הזה), אפילו נפלט פה ושם איזה "אוווו" משל הייתי בבאטל בגראז' בדטרויט ולא על הספה בתחתונים בחמסין של רחוב סירקין.

עטיפת "ועכשיו לחלק האמנותי" של רביד פלוטניק
עטיפת "ועכשיו לחלק האמנותי" של רביד פלוטניק

אני מאמין לפלוטניק. שנים שאני מאמין לו. עזבו נתונים יבשים שאין עליהם הרבה ויכוח, כמו פלואו או חתימת קול. אני מאמין לכל מילה שיוצאת לו מהפה. יצא לי לראות אותו מרים 20 איש בחתונה בחלל בגודל חדר השינה שלי ויצא לי לראות אותו מופיע מול מכובדים בטקס פרסי אקו"ם. כשהוא נותן וורס על השכונה בפתח תקוה, אני שומע את השכונה בפתח תקוה. אני לא מדמיין אותו פושט את הדמות כשהוא חוזר הביתה. זה האיש. אין פה שום דבר בכוח. כשהוא מסמפל את אהוד בנאי זה לא כמו השפים בטלוויזיה שנזכרים בדמעות תנין בקציצות של סבתא, זה מה שהביא אותו לפה. הוא משתמש ב"שלוח רסן" ו"כתמול שלשום" לצד "פאק", "זין" ו"איזו כוסית סבתא שלך" בלי להתבלבל וזה עובד כל כך טוב, שזה פתאום מזכיר כמה נהדר יכול להיות כור ההיתוך המופרך הזה שנקרא מדינת ישראל.

הוויתור על שם הבמה, כמו גם שם האלבום, מרמזים על טרנסנפורמציה, אבל האמת היא שלא זיהיתי ירידה מהדרך או שינוי דרמטי. להפך – שמעתי את הגרסה הכי מזוקקת ונכונה של פלוטניק עד היום. אין פה אף רצועה מיותרת, או להיט־שניים מוקפים בפילרים. "ועכשיו לחלק האמנותי" הוא יצירה אחידה (למרות ובזכות הגיוון והשוני בין הקטעים), עם המון כבוד לעבר ולהשפעות אבל עם סאונד וטאצ' עדכני ואפקטיבי. יש פה כיף והרמות לצד טקסטים אשכרה חשובים ("מדינת משטרה"), ואורחים שנותנים בראש, בהם סימה נון וג'ימבו ג'יי. מה עוד צריך בחיים האלה?

← "ועכשיו לחלק האמנותי": מופע השקה, רביעי (24.7), אמפי שוני