הרשימה המשותפת היא המפלגה היחידה שמדברת במונחים של שינוי ותקווה
האתגר הגדול ביותר של ישראל הוא טיפוח דו קיום. הצעד הראשון צריך להיות הבעת סולידריות בקלפי
בבחירות האלו אני אצביע לרשימה המשותפת – איחוד המפלגות חד"ש, בל"ד ורע"ם־תע"ל. זו לא בחירה טבעית. האידיאולוגיה של נציגי התנועה האסלאמית רחוקה ממני מאוד. אני חושש שהצד החברתי של חד"ש ייעלם בתוך השותפות החדשה. אבל אלו לא זמנים רגילים. מהלך האיחוד נכפה על הרשימות הערביות בגלל העלאת אחוז החסימה, וגם בגלל התחושה שהמערכת הפוליטית כולה מסתערת עליהם. יש קונצנזוס, ממפלגת העבודה ועד למרזל, שמבקש לסלק את מי שאומר דברים לא נעימים לאוזן היהודית. יש גל של חוקים שמכוונים נגד הערבים – מחוק האזרחות דרך חוק הנכבה ועד ועדות הקבלה. בצנרת יש עוד רעיונות: מבחני נאמנות, ביטול של מעמד השפה הערבית, העברת כפרים לרשות הפלסטינית – כלומר פשוט שלילת האזרחות מהמוני ערבים ישראלים.
הסיבה הראשונה להצביע לרשימה המשותפת היא סולידריות עם חמישית מאזרחי ישראל שמצויים תחת התקפה. יהודים שמצביעים לרשימה המשותפת מוצאים את עצמם בעמדה לא רגילה: הם נדרשים להיות מובלים ולא להוביל. מעין היפוך תפקידים או אפליה מתקנת. יש לי תחושה שאם הרבה שמאלנים היו מוכנים להסתגל לסיטואציה החדשה הזו, דברים טובים היו קורים. שותפות יהודית־ערבית היא האתגר הכי גדול לחיים כאן, והרשימה המשותפת היא המסגרת הפוליטית היחידה שיכולה לקיים אותה. אשר לכל מי שמודאגים מהחישובים הטקטיים ומהסיכוי להפיל את ביבי, בשיטה הפוליטית הישראלית הדבר החשוב ביותר הוא יצירת גוש חוסם שימנע ממשלת ימין צרה. הרשימה המשותפת היא אולי המרכיב החשוב ביותר בגוש הזה. אם לא יהיו לה הישגים בבחירות, לא יהיה מהפך.
מבחינתי יש לרשימה חולשות. העמדה שלה בנוגע לזכויות להט"ב, למשל (אף שרקורד ההצבעה של המפלגות הערביות בנושא טוב מכפי שהייתם חושבים). העובדה שיש ברשימה שני מועמדים ביגמיסטים היא חרפה. מצד שני, במפלגה הזו נמצאים גם הכוחות המתקדמים ביותר בחברה הערבית. בזכות הרשימה, המפלגה האסלאמית מקבלת על עצמה שותפות עם נשים פמיניסטיות. מי יכול לדמיין בכלל הישג כזה מול המפלגות החרדיות? העצמה של החברה הערבית, ולא הטפת מוסר, היא הדרך הטובה ביותר לקדם את זכויות הפרט בתוכה.
ואולי הנקודה החשובה ביותר: הרשימה המשותפת היא המפלגה היחידה שמדברת במונחים של שינוי ותקווה. כל השאר עסוקים בהפחדה. הם מגדירים את עצמם בעיקר לפי מה שהם לא: לא מתנחלים. לא שמאלנים. לא דתיים, לא טייקונים, לא ישבו עם ביבי. זו טעות לראות בחירה ברשימה המשותפת הצבעת מחאה. במציאות הישראלית הצינית והאלימה, מפלגה שעוסקת בפועל בשותפות ערבית־יהודית, מפלגה שמדברת על העתיד ומקבלת את כל אלו שגרים בארץ הזאת, היא ההצבעה הכי אופטימית והכי פרקטית. אני עדיין מאמין ששינוי אמיתי מתרחש מחוץ לקלפי. את החינוך הציבורי לגיל שלוש השיגה המחאה החברתית, ולא שום חבר כנסת. לולא תנועות המחאה של שנות ה־70 וה־80 לא היו נחתמים הסכמי שלום. אבל לפעמים קורים דברים משמעותיים גם בכנסת. אם מספיק יהודים יצביעו לרשימה המשותפת, זה יכול להיות רגע כזה.