מתעתע ויוצא דופן: הרבה מאוד צופות יבינו בדיוק על מה "חלב" מדבר

בין השחקניות שהתמודדו על האוסקר בסבב האחרון נפקד מקומה של איימי אדמס, שלטעמי הגיעה לה מועמדות על הופעתה המעולה ב"נייט ביץ'" של מריאל הלר (חפשו אותו בדיסני+). אדמס מגלמת בסרט אמנית שבחרה לשים את הקריירה בצד כדי להתמקד בגידול בנה. אף שהקטנצ'יק מתוק להפליא, היא הולכת ומתערערת ולפעמים היא מגדלת פרווה והופכת לכלבה. "נייט ביץ'" אינו מתפתח לסרט אימה במלוא מובן המלה כמו "יופי מסוכן" של קוראלי פראז'ה, אבל הוא משתייך למעגל הולך ומתרחב של סרטי במאיות שעוסקות בחוויה הנשית באמצעות אימוץ מטאפורי של ז'אנרים המתרחקים מהמציאות הפיזית כמו שאנחנו מכירות אותה.

>> למה את לא מחייכת: 25 נשים שהצחיקו אותנו מאוד בקולנוע
>> בר שנושם אמנות ומוסד שנראה כמו חלום // העיר של רועי אסף

גם "חלב" של מאיה קניג ("אורחים לרגע") עוסק בחוויית האימהוּת של אימהוֹת לא מושלמות, ומאמץ לשם כך מאפיינים של קולנוע עתידני. טאלה (הילה רוח) היא מוזיקאית שלא מצליחה להתפרנס מאומנותה. לאחרונה ילדה את בתה שלג, והאבא לא בתמונה. בצרתה, טאלה מוצאת עבודה ב"שביל החלב" – מפעל חליבה של נשים שמספקת חלב אם לאימהות שאינן מסוגלות או אינן רוצות להניק בעצמן, ויכולות להרשות לעצמן לשלם בעבור השירות. המרחב של המפעל מעוצב כמקום סטרילי ומנוכר המחולק לתאים קטנים, שבהם הנשים החולבות מתחברות למשאבות חלב, ואינן אמורות ליצור קשר עם שכנותיהן שמעבר לקיר. זה דימוי מקורי ואפקטיבי לתחושה של אם צעירה שגופה נלקח ממנה.

אבל טאלה היא מרדנית מטבעה, וברור שהיא והמקום לא נועדו זו לזה. כשהיא נתפסת מעשנת סיגריה בניגוד לכללים, טאלה מושעית לארבעה ימים. היא תופסת טרמפ עם אחד הנהגים שמפיצים את החלב, וכך מגיעה אל ביתה האלגנטי של הלקוחה האמידה נילי לוין (הדס ירון). במבט ראשון, נילי מעוררת רתיעה כסנובית נצלנית מהמעמד הגבוה. היא מחזיקה עובדת זרה כמטפלת (שמה אנג'י, על תקן מלאך מגונן שנמצאת שם רק בשבילה) ובגדיה הלבנים הזכים מעידים על כך שאינה מטפלת בתינוקה בעצמה. אבל כשטאלה והצופים מתוודעים אליה, נילי מתגלה כאישה נעימה וכאם יותר מורכבת ואף מסובכת מהנראה. 

חלקו השני של הסרט זונח את הגוון הדיסטופי של ההתחלה, ומוקדש ליחסים שמתפתחים בין שתי הנשים. על אף היותן שונות זו מזו מכל בחינה, הן שותפות לתחושה שהשליטה בגופן נלקחה מהן, ושהן אימהות לא מספיק טובות (לטאלה יש אימא משלה, שאומרת לה את זה). באחת הסצנות נילי מראה לטאלה מתנה שבעלה איתן (שנמצא בחו"ל) נתן לה ליום הולדת – יד מלאכותית שנועדה להחליף את יד האם ולהרגיע את התינוק כדי שימשיך לישון. היד המנותקת, שרומזת לפירוק של גוף האם לחלקים, היא דימוי אימתי,  ובדיוק כשנילי מספרת ש"היו לי סיוטים שהיד הזאת מתחילה לטייל בבית", איתן הנעדר מופיע לראשונה כמו היה פולש בביתו.

הדס ירון ("למלא את החלל", "שטיסל"), שהייתה מועמדת לפרס אופיר על הופעתה כאן, מגלמת היטב את הרבדים השונים שנחשפים בהדרגה בדמותה של נילי. יש לציין גם את הופעתה המשובחת של טלי שרון בתפקיד המנהלת הנוקשה של המפעל. הילה רוח, מוזיקאית אינדי שכתבה את השירים שהיא שרה בסרט, היא שחקנית פחות מיומנת, ואף שהיא מעוררת סימפטיה במרדנותה, דמותה נותרת מעט מרוחקת מדי. 

"חלב" היה מועמד לאופיר בעוד תשע קטגוריות, בהן לסרט, לבימוי, לעיצוב האומנותי המרשים של חפי בוהם, ולצילום המדויק של עמית יסעור, שתורם לאווירה המעט חונקת. רק המועמדות על התסריט של קניג (שגם ערכה וביימה) תורגמה לזכייה, הרבה בשל הרעיון הייחודי שמזניק את הסרט. אבל דווקא בתסריט חסר משהו. "חלב" מעניין לכל אורכו, וכל סצנה טובה בפני עצמה – זכורה במיוחד הסצנה השנונה שבה טאלה מתחזה למברק מזמר ושרה לנילי גרסה משלה ל"מי מפחד מגברת לוין" של יונתן גפן ושלום חנוך, שהוא במקור שיר על אישה בודדה. 

עם זאת, מארג התמות והדימויים הסמליים (בהם ציור "מוזגת החלב" של ורמיר המשמש השראה לשיר של טאלה) לא לגמרי מתגבש לדרמה שלמה, והיה לי קצת חבל שמפעל החלב נסוג לשולי הסיפור. זה גורם לכך ששוט הסיום היפה, שבו נראות לראשונה פרות אמיתיות, נותר באוויר. ועדיין "חלב" הוא סרט יוצא דופן, מסקרן ומתעתע שוודאי יהדהד את חוויותיהן של לא מעט צופות.

3.5 כוכבים
בימוי: מאיה קניג. עם הילה רוח, הדס ירון, טלי שרון, סמירה סרייה, אורלי רות פלדהיים. ישראל 2023, 98 דק'