כל האמת תמורת נזיד סמלים: כולם אוהבים את "חמדה". אנחנו פחות

באחת הסצנות ב"חמדה" בתו של ששי מתקשרת אליו בזמן העבודה והוא מסנן אותה. היא לא מוותרת ומתקשרת שוב, וכשהוא סוף סוף עונה היא מספרת לו בבהלה שבנה הקטן בלע מטבע. ששי עוזב הכל ואץ להציל את נכדו. בהגיעו לביתה של בתו, הילד התם מספר לסבו שעשה זאת כי הבין שהוא זקוק לברזל כדי להיות בריא. זאת סצנת חמודה שמתפענחת גם כחיווי סמלי על תמה מרכזית בסרט – הצורך ההישרדותי בכסף. הבעיה היא שהמטאפורה של בליעת הכסף מחוברת לדרמה המשפחתית באופן מלאכותי. מן הסתם אמא מבוהלת שבנה בלע מטבע היתה פונה לחדר מיון או לרופא, ולסבא ששי אין השכלה רפואית. 

>> מיקי זוהר בסרטים: זו שעתה הגדולה של המועצה הישראלית לקולנוע

בחרתי לפתוח את ביקורתי על סרטו השמיני של שמי זרחין ("אביבה אהובתי", "העולם מצחיק") בתיאור סצנה לא מרכזית – לנכד החמוד שלום ומעבר לכך אין לו נוכחות בסרט – משום שהיא מעידה על בחירה בעייתית, בעיניי, להקריב את תחושת האמת בעבור נזיד סמלים. זו רק דוגמה אחת מתוך התסריט העמוס בשלל רעיונות דרמטיים וסמליים לא מפותחים דיים.

כמו "לילסדה", סרטו הראשון והזכור לטוב של זרחין שתיאר משפחה המתכנסת לחגוג את חג הפסח, גם "חמדה" נפרש על רקע חג משפחתי טקסי, הפעם חנוכה. אבל בעוד בסרט ההוא המרחב של בית ההורים תרם לגיבוש של הדרמות השונות, הפעם התסריט מתפזר, וזה מייצר קושי להזדהות עם הדמויות. זה מקשה גם על השחקנים המוכשרים – בעיקר על הצעירים שבהם אבל גם על האוצר הלאומי ששון גבאי – שנדרשים להתמודד עם דיאלוגים שחלקם נשמעים מעושים. לשאדי מרעי ("פאודה") יש תפקיד נחמד בשולי הדרמה, הכולל מונולוג ווק על הקולוניאליזם של השפה העברית.

ששי (גבאי) ואפי (אסי לוי) נשואים ואוהבים כעשרים שנה (הוא התחתן איתה אחרי גירושיו מאשתו הראשונה, המגולמת על ידי לבנה פינקלשטיין, משחקניותיו הקבועות של זרחין). בתחילת הסרט אנחנו מגלים שששי מתמודד עם אימפוטנציה עקב ניתוח פרוסטטה, ולכן בני הזוג פונים לרופא שמציע ניתוח. אך בשלב זה נראה שזה מטריד את ששי יותר מאשר את אפי, אולי משום שזה מחדד את היותו זקן ממנה ב-23 שנים.

השניים חולקים ביניהם מקלחת וחמש עבודות שונות. הוא נוהג במשאית שאוספת פלסטיק למחזור ובערבים שומר במרכז קהילתי, היא עובדת כפיזיותרפיסטית בבריכה שיקומית ומכינה הרכב מוזיקלי להופעת חג בבית ספר, וביחד הם יוצרים כיסונים ממולאים בתרד עבור חברת הסעדה. אם בהתחלה נדמה שהסרט עוסק ביוקר המחיה (נושא שלא ממש טופל בקולנוע הישראלי), בהמשך מתגלה שבנו של ששי (רועי אסף) ברח מהארץ לבריסל בשל החובות הכבדים ששקע בהם, וזו הסיבה לשגרת העבודה המאומצת של ששי ואפי.

ההרמוניה של בני הזוג מופרת כשהנכד הבכור עומרי (מאור לוי שהיה מצוין ב"בתולים" של מאור זגורי) חומק מבריסל ללא ידיעת אביו ומתייצב בבית סבא וסבתוש – כך הוא קורא לאפי, שאין לה ילדים ונכדים משל עצמה. כשששי ואפי בעבודה, עומרי מביא לבית יזיזה שלו, וממלא את המרחב באווירת סקס שנוזלת מהחלונות, בסצנות שבהן ששי ואפי, כל אחד לחוד, מוצאים את עצמם עומדים בחוץ ומציצים. חוסר הנעימות שמעוררות סצנות ההצצה היתה יכולה להיות מעניינת, אבל הן נותרות ברובד התאורטי, כפוטנציאל לא ממומש.

לאפי יש סוד גדול שקשור גם הוא בסקס, ובהפרש גילים דומה לזה שבינה לבין ששי. הסוד הזה חוזר עכשיו לחייה בדמות גיבור מלחמה (עדי אלון מהסדרות "נעלמים" ו"פלמ"ח") ומקבל עלילת משנה. זה נושא טעון מאוד, שקולנוענים אחרים בחרו להקדיש לו סרטים שלמים. אבל כאן הוא רק אחד משלל נושאים, והוא אינו מטופל כראוי. עוד גרעין דרמתי שמושלך לקלחת – עומרי החמוד מסרב לבוא לאזכרה של אמו שמתה בילדותו, אך סירובו העקשני אינו מוסבר, ולא ברור מה הוא תורם לסרט.

וכך "חמדה" נע בין סצנות מרומזות לאמירות מפורשות – ששי נושא נאום קצר ומתריס על הדיבר העשירי "לא תחמוד" – ועל אף רגעים נחמדים ואף מצחיקים הוא לא מתגבש לדרמה נוגעת. אתרי ההתרחשות בגליל העליון תורמים לסרט נימה אקטואלית עצובה, אבל כל סרט שיוצא בימים אלה למסכים נחווה דרך הפריזמה של המלחמה. איציק פורטל, שצילם את רוב סרטיו של זרחין, צילם יפה גם את "חמדה", באור הבוקר המוקדם ובלילה, בשמש ובגשם שוטף. בקיזוז התוספות, זה סרט על אהבתם של ששי ואפי, וברור לי שיהיו צופים לא מעטים שיאהבו אותם ואת הסרט יותר ממני. 

3 כוכבים
בימוי: שמי זרחין. עם ששון גבאי, אסי לוי, מאור לוי, עדי אלון, שאדי מרעי. ישראל 2024, 125 דק'