ממרחק הזמן, ורגע לפני מערכת בחירות גורלית, ברור שהשיר של נס וסטילה הוא לא דרך לחיות - אבל אם נודה באמת, הוא תיעוד חשוב לאיך שישראלים רבים הרגישו באותו היום הנורא, וזה דבר שנצטרך לחיות איתו, בין אם נאהב את זה או לא
ב-14 בנובמבר 2023, קצת יותר מחודש אחרי אותו יום נורא שאנחנו מציינים 3 שנים להיותו, עלה לאוויר האינטרנט שיר של צמד כוכבי ראפ-פופ. ספק אם מישהו חשב שזה יהפוך לשיר שכל כך הרבה ידונו בו, וינוע בין תואר שיר השנה של גלגלצ וראייה בבית הדין בהאג. בין כל השירים שנכתבו על האסון של ה-7.10, שיר אחד באורך פחות משתיים וחצי דקות הפך לרגע תרבותי משמעותי במהלך המלחמה שנזכר בשתי מילים – "חרבו דרבו". נס וסטילה, שני ראפרים בעלייה עם להיט ענק בשם "תיק קטן" היו אמורים לעשות שירים שרוקדים לצליליהם, לא לבטא את רוחו של עם בשברון. אבל הגורל זרק אותם למקום הזה, והם נכנסו לאולפן להקליט את הרגש שצעק בהם.
>> איך דווקא "פאודה" הצליחה ללכוד את הזעזוע של ה-7 באוקטובר
ככל שהשיר צבר תאוצה הוא זכה לשתי תגובות הפוכות – מצד אחד, הוא חובק מאוד על ידי הקהל עם מיליוני צפיות והאזנות של אנשים שמצאו בשיר הזה ביטוי לזעם שצברו בעקבות האובדן המטורף שחווינו. ומצד שני, הוא גם זכה לביקורות מאוד חריפות – לא רק מצד גורמים בינלאומיים, אלא גם מתוך הבית פנימה: הרבה אנשים, כולל כאלה שאני אישית מעריך, מאוד כעסו על השיר הזה. היו מי שהשוו אותו לטקסטים נאציים, טענו שהוא פאשיסטי, או כמו שאמר קוואמי בזהב שחור: "היפ הופ בשירות הממסד? זה הדבר הכי הפוך מהיפ הופ".
אבל לפני שננסה להכריע, בואו נודה באמת הפשוטה – "חרבו דרבו" הוא שיר מכוער. הרגש שבו הוא עוסק ומבטא מאוד לא אסתטי. נקמה היא רגש שאנחנו לא רוצים לחשוב בתוכנו – בדרך כלל נדחה, נגעל, נתנער ממנה. בנקמה עצמה אין ערך אמיתי: היא לא מולידה כלום ולא מייצרת שום דבר, אלא רק תגובה אינסטינקטיבית של מי שחווה כאב, ורוצה לסגור מעגל דרך כאב של אחר. קריאה לעין תחת עין, זה כל מה שהשיר הזה היה – לא פחות, ולא יותר. לכן המבקרים לא בהכרח טועים – בתנאי מעבדה, ברור ששיר כזה היה נתפס עבורי כקיצוני מדי.
אבל באותה מידה בדיוק שאני מסתכל עליו כמזעזע, קשה לי להתנשא מעל הרגע הזה והרגש שחוויתי, ואני מרשה לעצמי להגיד – שחווינו. חלק גדול מהישראלים שראו את היום הארור הזה הרגישו באותו הרגע "חרבו דרבו". אפשר לראות את זה בציוצים שנכתבו בזמן אמת, במאמרים, במילים שאנשים אמרו באותם הרגעים. וזה מובן למה – היה קשה מאוד לחוש חמלה לצד האחר, בזמן שבני העם שלך סובלים כל כך. כשטראומת ענק כזו מתרגשת עליך, הדבר האנושי והטבעי הוא לחשוב על הסביבה הקרובה שלך – המשפחה, החברים וכן, גם על העם שאתה חלק ממנו.
וחלק מלהיות אדם שנמצא בתחושת מצוקה – כפי שהרגשנו פיזית ב-7.10 בכל רחבי הארץ – הוא הרצון לצעוק את זה. להגיב לכאב העצום שהרגשנו, לתחושת חוסר האונים, למחנק, לזעם שלא היתה לו דרך אחרת לצאת. ובדיוק מכאן הגיע השיר של נס וסטילה, הפורקן המושלם. שיר דריל שהקים אותך מהכיסא, טקסט זועם וצורח שאפשר לנו לכמה דקות להרגיש איזה מפלט מהתחושה האיומה ששהתה לנו בלב. במילים אחרות, "חרבו דרבו" הוא רגע מכוער בנו כבני אדם – הטקסט שלו כוחני, אלים, קיצוני. הוא נגע ברגשות שאנחנו מעדיפים להדחיק. אבל מותר להודות שגם אנחנו, כבני אדם, הרגשנו מכוערים באותו הרגע. זו חוויה לא יפה, ולא מעוררת גאווה – בטח שלא בדיעבד – אבל משהו שהיה קיים בכל אחד מאיתנו. היינו מכוערים באותו הרגע כי העולם סביבנו היה מכוער. אלים, משוגע, קיצוני – זה בדיוק מה שצעקנו עם המילים של "חרבו דרבו".
ממרחק שלוש שנים, ורגע לפני מערכת בחירות, ברור ש"חרבו דרבו" הוא לא תכנית עבודה קיומית. שמי שרוצה לשרוד לאורך זמן לא יכול להתעסק אך ורק בנקמה. כמעט שלוש שנות מלחמה שלא באמת נגמרה מאז, הנקמה לא עזרה, אלא רק הובילה אותנו לבור יותר עמוק. עוד לא למדנו שהניצחון המוחלט לא מתרחש כשאחרים ימותו, אלא כשאנחנו נצליח לחיות. יש הרבה אנשים בעמדות כוח, אצלנו ואצל אויבנו, שרוצים שנחיה בתוך המקום הרגשי והנקמני שהרגשנו דאז, אבל זו דרך שתמיד מובילה למבוי סתום. שום דבר טוב לא צומח ממנה. אבל אי אפשר להתכחש לכך ש"חרבו דרבו" תיעד משהו אמיתי עד כאב שחי בנפש שלנו, גם אם אנחנו לא ממהרים להודות בו.
הלוואי שלא נזדקק לעוד "חרבו דרבו" אף פעם. שלא נגיע למקומות האלה שוב, שלא נרגיש הזדהות עם השיר הזה לעולם. אבל חלק מהזיכרון של היום הזה הוא גם ההכרה שהיינו שם – שצעקנו כשחשנו כאב. השיר הזה, על כל בעיותיו, הוא תיעוד של האסון לא פחות מאשר סרטוני הזוועות או הבתים השרופים. הוא חלק מהמציאות האיומה והנוראית שהיתה בימים מטורפים והלומי צער, שבהם החושך שלט בכולנו. ללא היינו רוצים לחיות כך, זה לא חלום ולא משאלה, אבל כך הרגשנו בנקודת הזמן הארורה ההיא.
שני השירים החשובים ביותר שנכתבו על 7.10 הגיעו מעולמות ההיפ הופ. לאחד קוראים "חרבו דרבו", ולשני קוראים "מפרש לבן". אחד ביטא את הכאב האותנטי שחשנו כולנו למראה האסון, הצעקה המסויטת שאחרי הכאב. השני, שנכתב על ידי ג'ימבו ג'יי, הוא הרגע שבו אנחנו קמים מהכאב הזה ומנסים לראות איך ממשיכים את החיים. הייתי מאוד רוצה להאמין שבתוכי קיים רק שיר אחד משניהם, אך האמת העצובה היא ששניהם חלק מהנפש הישראלית, על אחת כמה וכמה לאחר האסון הגדול ביותר שקרה לנו.
