"חתולי רחוב" מציגה קונספט מבטיח: חבורת חתולים גסי רוח בדיבוב הקומיקאי העוקצני. זה יכול היה להיות יורש ראוי ל"פריץ החתול", אבל בפועל מדובר בחלטורה סתמית נטולת מסר - כזו שנועדה בעיקר לנפח ליוצר ״המשרד״ את חשבון הבנק
ריקי ג'רווייס הוא חתול רחוב שמן, מתחכם ודי שמוק. זה לא ניסיון גרוע להעליב את אחד הקומיקאים הכי גדולים בעולם, זאת ליטרלי הסדרה החדשה שלו. כן, האיש שיצר את "המשרד" יחד עם סטיבן מרצ'נט, שעומד מאחורי כמה מהספיישלים הכי גדולים באגף הסטנדאפ של נטפליקס, שהעליב באופן מבריק כל אדם אפשרי בטקסי הפרסים שאותם הנחה, שריגש אותנו בסדרה "טוני נולד מחדש" – האיש הזה מגלם בסדרה חדשה בנטפליקס בשם "חתולי רחוב", שהוא עצמו יצר, חתול רחוב שמן, מתחכם ודי שמוק. וזה יכול להיות נפלא, אם אתם חובבי הז'אנר. איזה ז'אנר? שאלה טובה.
>> העונה החדשה של "פיוצ'רמה" חדה ומטורללת מאי פעם
במרכז הסדרה עומד גאס, חתול ג'ינג'י מנומר, גס רוח וציני, שמבלה את ימיו בזולה עם הכנופיה שלו: פיוק, שמזיין כל דבר שזז, פאנג הקשוח והחזק, אוליב, אחותו למחצה של גאס, שמדובבת על ידי דיאן מורגן ("Cunk on Earth") ושלפי איך שהוא מתאר אותה היא טיפשה כמו נעל, ורופרט – או בכינויו, הפלצן – חתול בית מסורס שנוהג להצטרף לחבורה. יום אחד החבורה נתקלת בגורת חתולים אבודה שלא מוצאת את הדרך הביתה, ולאורך כל הסדרה הם מנסים לעזור לה.
אם ראיתם את "המשרד" ואתם מצפים לסדרה באותה רמה – צפו לאכזבה, כי זה לא המקרה. זאת סדרה עם קונספט מטופש על חתולים שיכולים להתלונן כמעט על כל דבר, וכל שיחה ביניהם נשמעת כמו בדיחה של ריקי ג'רווייס. אם תעצמו עיניים בכל פעם שהוא מדבר, תוכלו לדמיין אותו על הבמה אומר את אותו דבר בדיוק, רק שהפעם זה מלווה בקולות נוספים – הקולות שאולי ג'רווייס שומע כשהוא כותב בדיחה או מספר אותה. זה עובד הכי טוב כשהוא מאפשר לעצמו ללכת רחוק. נגיד, בכל פעם שהוא מקטר מול הטלוויזיה על משהו חדש, כמו הפעם שבה הוא לא מבין למה אנשים מתאמצים כל כך בשביל בית שאפשר לבנות מבוץ, או כשפאנג תוקף באלימות ילד שהתאכזר לגורה, או כשגאס מנסה לעשות רושם על החתולה שבה הוא מאוהב ומקבל מולה מכות. הבעיה היא שבשישה פרקים בלבד אין מספיק רגעים כאלה, ולא קורה בסדרה יותר מדי.
מהרגע הראשון ברור איך היא תסתיים, והדרך לשם לא מרגישה כמו תוכנית טלוויזיה. זה מרגיש כאילו ג'רווייס חשב לעצמו שיהיה נורא מצחיק לשמוע ספיישל סטנדאפ של חתול מדבר, וזה לרוב מה שהוא עושה כאן. אני לא סבלתי בזמן הצפייה, אבל כשאתה מתמודד מול גלריה של חתולים מצוירים מפורסמים – ויש לא מעט – אתה חייב להבין מה מייחד אותו, כי חתולים הם חיות עם אופי.
גארפילד עצלן ואוהב לזניה, סילבסטר הוא מרושע, עקשן ובעל גאווה פגועה, טום הוא אנוכי וחמדן, ופריץ החתול – ואם לא ראיתם את סרט הפולחן הזה משנות השבעים, יש לכם שיעורי בית – הוא סטודנט שמשתמש בסמים ומובל על ידי היצרים המיניים שלו. גאס הוא קצת סילבסטר, קצת גארפילד וקצת פריץ החתול, אבל לא מרגיש שמלבד ההערות הציניות של ג'רווייס יש בו משהו שמייחד אותו. וזה מותיר אותנו עם השאלה – למה עכשיו? למה דווקא עכשיו ג'רווייס הרגיש שזה רעיון שחייב לצאת לאוויר העולם? ובכן, כסף כמובן.
"פריץ החתול" הוא דוגמה מצוינת לסרט שיש לו סיבה לצאת מתי שהוא יצא. זהו סרט אנימציה שמבוסס על דמות הקומיקס של רוברט קראמב, מגדולי אמני הקומיקס בעולם, והוא סאטירה חברתית-פוליטית על דור ילדי הפרחים, באחת התקופות המורכבות ביותר בהיסטוריה. ל"חתולי רחוב" אין סיבת קיום כזאת, והצופה לא מקבל ממנה שום מסר חדש. הוא מקבל כמה מונולוגים ודיאלוגים שנונים. זה נחמד, אבל לא מספיק לסדרה.
בעיניי, אם ריקי ג'רווייס היה מתחפש לחתול ועולה לבמה כחתול שעושה סטנדאפ לספיישל של שעה וחצי, זה היה הרבה יותר מעניין וייחודי מ"חתולי רחוב", שהיא סדרת אנימציה לא גרועה, אבל היא כן סתמית. אם לפעמים אתם מריכים סדרה מצוירת מטופשת להעביר איתה את היום ולמחוק איתה את המוח, אולי תהנו ממנה, אבל אל תצפו ליותר משעתיים של ריקי ג'רווייס מזיין לכם את השכל כחתול, כי זה בדיוק מה שזה. לפעמים זה מצחיק, לרוב זה סתמי, וכנראה יכניס מלא כסף לג'רווייס כי אם יש משהו שלמדתי עליו מהסטנדאפ שלו זה כמה הוא אוהב כסף.