טוהר הכוונות: על ג'ונתן פראנזן, סופר שהוא תקרת זכוכית מהלכת
עם צאת "Purity", ג'ונתן פראנזן - הסופר שמבקרי הספרות אוהבים לאהוב והאינטרנט אוהב לשנוא - חוזר למרכז הפולמוס הציבורי, הפעם עם התבטאות מפוקפקת על רצונו לאמץ יתום עירקי, שהוצאה מהקשרה והפכה אותו לבדיחת היום בטוויטר. האם הוא טרח זקן או לוחם צדק?
ג'ונתן פראנזן – הסופר האמריקאי רם הדרג, מחבר "התיקונים" ו"חירות" – שקל פעם לאמץ ילד יתום מעירק כדי להבין על מה חושב הנוער של היום. כך נשמעים דבריו בריאיון ל"גרדיאן" בשבוע שעבר כאשר הם מוצאים מהקשרם באינטרנט. הם נשמעו גרועים אף יותר עם פרסום ה"תוכנית" הבאה שחלק – לשכור קבוצה של סטודנטים אמריקאים שתשוחח עם אותו יתום. בטוויטר הצית הציטוט הזה במהרה גל האשמות: פראנזן רוצה לשכור יתום עירקי. פראנזן תומך בסחר בבני אדם. ובכן, אולי מאיש המילה הכתובה, ועוד למוד תקשורת כמוהו, אפשר היה לצפות לבחירת מילים מוקפדת יותר. אבל המגיבים סערו אף שלו היו מתעכבים על העניין למשך יותר משתי שניות היו מבינים שפראנזן לא מתכוון כלל לעשות צעד כל כך קיצוני. הוא רק ניסה להביע חשש לאבד את הקשר עם האופן שבו הצעירים חושבים. החשש שלו, כמובן, התברר כמוצדק.
השבוע יוצא לאור "Purity", ספרו החדש של פראנזן, וכל שונאיו יוצאים מהמחבוא, שכן פראנזן שייך לקבוצה קטנה של סופרים, דווקא שערורייתיים הרבה יותר באופן כתיבתם (מישל וולבק, ברט איסטון אליס) שמספיק שיפתחו את הפה מול מראיין וכבר תתחיל להירקם סביבם שערורייה תקשורתית. ישראל למודת שערוריות שמבוססות לא על התרחשויות אלא על התבטאויות, אך בעוד אצלנו מדובר בדרך כלל ביוצרים שהם מעין "פריטי וינטג'" תרבותיים שזוכים לעדנה רגעית מתוקף פליטות הפה עצמן, פראנזן באמת חשוב. הוא חשוב לא רק מפני ששני הרומנים האחרונים שלו, שהוזכרו לעיל, מופיעים שוב ושוב ברשימות הרומנים האמריקאיים החשובים של זמננו, אלא גם בגלל הטבע האידיאולוגי של יצירתו. פראנזן כותב דרמות משפחתיות רחבות היקף, סאטיריות או כמעט סאטיריות, שמתיימרות ולעתים אף מצליחות להציב הקשר פוליטי לעלילות אישיות. כאשר הוא נשאל בפברואר על ידי סוזן לרנר ממגזין "Booth" אם הוא מבין למה כותבים אחרים אוהבים לשנוא אותו, הוא ענה: "אני מרגיש שזה אומר שאני עושה את העבודה שלי, שהיא לנסות לספר את האמת". אבל זו לא הסיבה היחידה שהוא מושך אש. "פראנזן כמובן מעורר קנאה. תסכול. ייאוש. הוא תקרת זכוכית מהלכת", אומרת המבקרת והעורכת רנה ורבין, "ברור שהוא לא יכול שלא להיות כזה. זאת לא אשמתו שסוגדים לו ושהוא פריבילגי ומצליח בטירוף, אולי הרבה מעבר למגיע לו ואולי לא, אבל זה מעורר אנטגוניזם, מה לעשות".
לילה באופרה
תחילה הוא סירב להטביע את לוגו מועדון הקריאה של אופרה ווינפרי על עטיפת "התיקונים". ההסבר הרשמי שמסר היה "אני סופר, לא איש יחסי ציבור", אבל הוא אמר גם שהטעם הסנטימנטלי של ווינפרי בספרות גורם לו להתכווץ באי נחת. זו הייתה הסנונית הראשונה של נקודת העיוורון שלו בנושאים הנוגעים למגדר. אין עוררין על כך שהוא הקפיד לקדם סופרות (הוא הזניק את הקריירה של נל זינק, שספרה "The Wallcreeper" הפך ב־2014 לאחד ההישגים הספרותיים הגדולים בארצות הברית באותה שנה, הדגיש את הערצתו לאליס מונרו והעלה מן האוב את הסופרת הנשכחת פאולה פוקס) והקדיש הרבה מן המרץ היצירתי שלו לכתיבת דמויות נשיות מורכבות ועגולות (ב"חירות" הוא כתב לראשונה בגוף ראשון, דווקא מנקודת מבטה של הגיבורה). אך הוא עדיין מפספס משהו בהבניה המגדרית של ידע וטעם.
היריבה הספרותית הכי גדולה של פראנזן היא ג'ניפר ויינר – מחברת רבי מכר המקוטלגים בקטגוריה הפרובלמטית "סיפורת לנשים". לפני חמש שנים, כשכל המבקרים היו עסוקים בלהלל את "חירות", היא כתבה בטוויטר שהיה נחמד לראות אותם ולו רק פעם אחת מתעלפים גם מסופרת, לא רק מיקיר עולם הספרות הלבן התורן. פראנזן אמנם לא הגיב ישירות, אך כאשר נשאל מדוע הוא מחרים את הרשתות החברתיות (פראנזן, סופר של רומנים בני 600 עמודים, מסתכל על סטטוסים וציוצים כמו שג'אזיסט מסתכל על אוטוטיון), הוא ניצל את ההזדמנות להחזיר לה ואמר שהוא בז ל"קידום העצמי הג'ניפר ויינרי הזה". זו עמדה בעייתית שלא הולמת סופר חד ומעמיק, שהבנת תהליכים היסטוריים וחברתיים קריטית ליצירה שלו.
לפחות בריש גלי, פראנזן לא מכיר בכך שאחד התנאים להיקף הצלחתו הוא היותו גבר לבן, ולא מבין, למשל, שויינר זקוקה לשימוש יחצני מסיבי בטוויטר כי ז'אנרים נשיים זוכים ליחס מנמיך בעוד ז'אנרים גבריים מקבילים בנוסחתיות ובקלילות שלהם (כגון מתח או מדע בדיוני) מתקבלים כלגיטימיים ורציניים. כשזה מתווסף לדיבור מקטין על הטעם הספרותי של אופרה ווינפרי – נר לרגליהן של מאות אלפי קוראות בארצות הברית – ההגדרה העצמית שלו כגבר שפועל למען נשים בספרות מאבדת כמה שיניים.
האיש שנפל לכדור הארץ
אז כיצד היה ראוי שפראנזן ינהג? לפי ורבין, "שיספוג בשקט ושלא יירד בחזרה על מי שיורדת עליו מעזרת הנשים. הרי הוא הסנוב הלבן שהתנשא על אופרה – ככה הוא מיצב את עצמו מלכתחילה. אבל זה הוא שרוצה להיות הכל ולא להיכשל בשום דבר, בכלום, אפילו לא בפמיניזם או בחתרנות. קצת בעייתי להיות מולטי מיליונר לבן ומוגן שכותב רומנים על המעמד הבינוני שכל המעמד הבינוני רוכש מיד עם צאתם, וגם להיות חתרן".
פראנזן סיפר פעם בריאיון שב"חירות" הוא סיפר את עלילת הנישואים של הוריו, אבל העביר אותם משנות ה־70 להווה. מדוע? כי הוא לא היה יכול לדמיין את עצמו כותב רומן שמתרחש בעבר. ההווה כל כך עוצמתי מבחינתו, אמר, שהוא הדבר שאמנות חייבת להתמודד איתו. זהו רגע פראנזני נהדר. בפעם אחרת הוא אמר שהוא לא דואג למצבו של הרומן במאה ה־21, כי לדבריו ככל שאחיזת הניו מדיה בחיינו מתהדקת, כך גובר גם הצורך בהפוגות ממנה, וההפוגה האידיאלית היא ספר שמבין את ההווה ויכול להתבונן עליו מנקודת מבט רחבה.
חוקר הספרות אריק גלסנר מבין את העמדה של פראנזן כך: "הוא מזדהה עם מסורת ותיקה בספרות האנגלוסקסית, שרואה את הספרות כביקורת חברתית: הסופר הוא מי שחושף את חוליי ההווה. הביקורת שלו על אמצעי המדיה העכשוויים עולה בקנה אחד עם התפיסה הזאת. כלומר, מבחינתו להיות סופר עכשווי פירושו להיות מבקר של התרבות העכשווית. בכתיבתו העיונית הוא ביטא תחושה שהרומן בפרט והספרות בכלל הפכו למעין דינוזאורים באקלים התרבותי הכללי, והתחושה הזאת הופכת אצלו באופן אלכימי מרהיב לנקודת כוח. דווקא בגלל האאוטסיידריות, הסופר יכול להיות המבקר של החברה העכשווית. בגלל שהוא חייזר".
נדמה שהבעיה אצל פראנזן היא אכן ברצון לרקוד על שתי החתונות – לקבוע את הטון ולקבוע גם הטון של אלה שמוחים נגד הטון. אך זו בעיית דימוי עצמי הנפוצה גם בקרב קהל קוראיו, המתרפקים בחיק הבורגנות ומדי פעם מתעוררים משנ"צ עם זעם מהפכני ורדיקלי. רוב הסיכויים שנוכל לסלוח לפראנזן על נקודות העיוורון שלו. זה לא שהעיניים שלנו מושלמות.