חוויית הצפייה בסרט הזה כה עזה עד שקשה לנשום. וזה פשוט נפלא

מאז שסרטם המסעיר "רוזטה" זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן 1999, הורגלנו בכך שכמעט כל סרט של האחים דארדן יוצא מהפסטיבל הזה עם פרס. זה כבר נעשה צפוי ומשעמם (לא הסרטים, הם המשיכו לבעוט). אז הפעם, שנה אחרי שסרטם האחרון זכה בעוד פרס בקאן, הוא יוצא למסכים עם חותמת איכות חדשה. מרטין סקורסזה בכבודו ובעצמו התגייס לקידום הסרט, ופרסם הצהרה ש"טורי ולוקיטה" הוא "החוויה הקולנועית הכי מטלטלת שחוויתי מזה זמן רב". עוד הוא כתב "תמיד הערצתי את הדרך שבה ז'אן פייר ולוק דרדן יוצרים סרטים – האומנות שלהם אינה ניתנת להפרדה מהמחויבות הרוחנית והאתית שלהם לדמויות שלהם, שמנסות לפלס את דרכן בעולם לא סלחן". הוא חתם בטענה שסרטם האחרון הוא "אחד הסרטים הגדולים שלהם". תקשיבו לסקורסזה, הוא צודק. אחרי שני סרטים קצת פחות מהותיים, האחים הבלגים חוזרים בשיא כוחם, וחוויית הצפייה בסרט כה עזה, שלפעמים קשה לנשום.

כמו תמיד, צמד הבימאים מספרים על גיבורים ממעמדות מוחלשים, שניגפים על ידי המערכות הממוסדות ועל ידי האנשים שמנצלים את החורים במערכות האלה. טורי ולוקיטה הם ילד בן 11 ונערה בת 16 מאפריקה, שהגיעו לבלגיה בחיפוש אחר חיים נסבלים. הוא גורש ממשפחתו משום שאמו מתה בלידתו והוא נתפס כמכשף שגרם למותה, והיא נדרשת לפרנס את בני משפחתה שנותרו באפריקה. השניים מתחזים לאח ואחות כדי שלוקיטה תוכל לקבל מסמכי שהייה, וגם משום שאין להם אף אחד אחר בעולם (אמה של לוקיטה מאשימה אותה שהיא מתעכבת בשליחת הכסף המצופה משום שהיא מבזבזת אותו על עצמה).

שני הילדים מקוששים מעות בעבודות שליחות – של פיצה ושל סמים – אך ברגע שתהפוך לחוקית, לוקיטה שואפת לעבוד כמנקה. האופציה הזאת מתפוגגת כשהיא כושלת בראיון ברשות ההגירה. ברחוב אורבים לה המבריחים שהביאו אותה לבלגיה, ודורשים את החוב שלדבריהם היא חבה להם, ובלית ברירה היא פונה לאפיק שמפריד בינה לבין טורי. אך הפרידה היא בלתי נסבלת, ובניסיונם לשוב ולהתאחד הסרט הופך לדרמת מתח מהפכת קרביים.

קרוב לתחילת הסרט שני הילדים שרים את הגרסה האיטלקית של "חד גדיא". זה אותו שיר שחווה אלברשטיין שרה כדימוי ל"מעגל האימה" ("רודף הוא נרדף, מכה הוא מוכה, מתי ייגמר הטירוף הזה"), רק שכאן לא מדובר במעגל אלא בפירמידה של ניצול, וטורי ולוקיטה הם הגדיים. הסרט מסתיים בשיר אחר, אפריקאי, שמשמעות מילותיו אינה ידועה לי. מה שהאחים דארדן עושים הכי טוב, וכאן הם עושים את זה מצוין, זה לשזור תכנים חברתיים והומניסטיים לתוך נרטיב מהודק ומותח. הסרט לוכד אותנו משוט הפתיחה שמכניס אותנו לאמצע הראיון של לוקיטה, רגע אחרי שלא הצליחה לענות על שאלה לגבי בית הספר שבו סיפרה שלמדה. היא מצולמת בקלוז אפ, פונה לעבר המצלמה, נראית לכודה. וזה המצב שבו היא נמצאת לאורך כל הסרט – לאן שלא תפנה היא לכודה. הרגעים היחידים שבהם עולה חיוך על פניה הם אלה שבהם היא משתעשעת עם טורי. העמדת הפנים שהם אחים אמנם נולדה ממצוקה הדדית, אבל נוצר ביניהם קשר של אהבת אמת, והצורך העז שלהם להיות ביחד ולדאוג זה לזו הוא בבסיס הדרמה האנושית מפלחת הלב.

כדרכם של הדארדנים, התסריט המדוקדק חושף טפח ומסתיר טפחיים. סגנון הצילום תיעודי, לכאורה, אך מדוקדק לא פחות, והפעם הוא פחות אגרסיבי מבעבר. זה תורם לכך שהדמויות נגישות לנו יותר מאשר ב"רוזטה" וב"הבן", ומידת ההזדהות עם הגיבורים מועצמת. צמד השחקנים הצעירים, פבלו שילס וז'ואלי מבונדו, נהדרים וחודרים מיד ללב, ואנחנו כל כך רוצים שלמרות הכל הם יצליחו לגבור על כל המכשולים.
4.5 כוכבים
Tori et Lokita בימוי: לוק וז'אן פייר דארדן. בלגיה 2022, 88 דק'