הרקדנית, המוזיקאית והמאסטרית ליוגה אריקה רינטוביץ' רצתה לחבר את האמנות שלה לחוויות חיים שראתה בהודו וברחבי מרכז ודרום אמריקה, ויצא לה כתב הגנה לאמנות - לא בריחה מהחיים, אלא אחת הדרכים העמוקות ביותר לחיות אותם // טור מהיוצרת
מה הקשר בין הודו, האמזונס ואולם תיאטרון בתל אביב? לכאורה, אין ביניהם שום קשר. אבל ככל שאני לומדת, חוקרת ויוצרת, אני מגלה ששלושתם מנסים לענות על אותה שאלה: איך אמנות יכולה לחבר בין בני אדם. במשך שנים חייתי על הקו בין ישראל להודו. אחר כך יצאתי למסעות עם מוריי, בני התרבויות הילידיות של מרכז ודרום אמריקה. ככל שהעמקתי בלימוד, גיליתי דבר שהמשיך להפתיע אותי – למרות שהתרבויות האלה שונות זו מזו כמעט בכל מובן, הן חולקות תפיסה דומה של מקומה של האמנות בחיי האדם. אצלן, אמנות מעולם לא הייתה רק אמצעי לביטוי אישי. היא הייתה דרך להעביר ידע, ליצור חיבור, לספר סיפור, לחגוג, להתאבל ולרפא. המוזיקה, התנועה, הקול והטקס לא התקיימו לצד החיים, אלא היו חלק בלתי נפרד מהם.
>>זרעי קיץ: האמנות מחפשת ירוק בלב השרוף של עוטף עזה
דווקא בעולם שבו אנחנו חיים היום, עולם שמלא במידע, במסכים ובקצב שלא עוצר לרגע, הרעיונות האלה נראים לי רלוונטיים יותר מאי פעם. אנחנו יודעים כמעט הכול, אבל לא תמיד מרגישים. אנחנו מחוברים כל הזמן, אבל לא תמיד באמת נפגשים. אולי זו הסיבה שמסורות עתיקות עדיין מצליחות לגעת בנו. לא מפני שאנחנו צריכים לחזור ולחיות כפי שחיו לפני אלפי שנים, אלא מפני שהן מזכירות לנו משהו בסיסי על טבע האדם.
האמת היא שהמסע הזה לא התחיל מתוך סקרנות אינטלקטואלית. הוא התחיל כשמשבר בריאותי אילץ אותי לעצור את החיים כפי שהכרתי אותם. דווקא העצירה הזאת פתחה בפניי דרך חדשה. היא הובילה אותי ללימוד, למסעות ולשאלה שמלווה אותי עד היום: איך אמנות יכולה להיות לא רק דרך לבטא את עצמי, אלא גם דרך ליצור חיבור, משמעות ונוכחות.
עם הזמן הבנתי שאני לא מנסה להביא לבמה את הודו או את האמזונס. אני גם לא מנסה לשחזר מסורות עתיקות. אני מנסה לתרגם אותן. לא את הצורה החיצונית שלהן, אלא את הרעיונות שעומדים בבסיסן. את הדרך שבה הן מחברות בין אדם לעצמו, לאחרים ולעולם. במובן הזה, יצירה אמנותית דומה מאוד לתרגום. תרגום טוב אינו מעתיק מילה במילה, אלא שומר על הרוח ומאפשר לה להיוולד מחדש בשפה אחרת. זאת בדיוק הדרך שבה נולדו שתי היצירות האחרונות שלי.
Adi Shakti צמחה מתוך שנות חיי ולימודיי בהודו. היא שואבת השראה מהפילוסופיה ההודית ומהרעיון של האנרגיה היוצרת כמקור החיים והבריאה. באמצעות מחול, שירה, ציור חי ואמנות חזותית ביקשתי לתרגם רעיונות עתיקים לחוויה עכשווית, שהקהל לא רק מבין אלא גם מרגיש. Journey נולדה מתוך מסעותיי עם מוריי, בני התרבויות הילידיות של מרכז ודרום אמריקה. היא שואבת השראה מהתרבויות הילידיות של אזור האמזונס ומשלבת מחול, מוזיקה חיה, שירה ואמנות חזותית. במרכז היצירה עומדת המוזיקה החיה, והשאיפה היא ליצור מרחב שבו הקהל אינו רק צופה, אלא משתתף בחוויה של הקשבה, נוכחות וחיבור.
לכאורה אלה שתי יצירות שונות, שנולדו בשני קצות העולם. מבחינתי הן שתי תחנות באותו מסע. האחת צמחה מתוך הודו, השנייה מתוך מרכז ודרום אמריקה, ושתיהן מנסות לענות על אותה שאלה: איך אפשר לקחת רעיונות עתיקים ולהפוך אותם לשפה אמנותית שנוגעת באדם שחי כאן ועכשיו. עם השנים הבנתי שגם אני השתניתי. פעם חשבתי שאני רקדנית. אחר כך הייתי גם מוזיקאית, גם מורת יוגה, גם חוקרת של פילוסופיות עתיקות וגם יוצרת. במשך תקופה ארוכה הרגשתי שכל אחד מהעולמות האלה מושך אותי לכיוון אחר. רק בדיעבד הבנתי שהם מעולם לא היו נפרדים. כולם ניסו לענות על אותה שאלה, וכולם הובילו אותי לאותה מסקנה.
אני כבר לא רואה את האמנות כמשהו שנמצא לצד החיים. מבחינתי, האמנות היא החיים, והחיים הם אמנות. אני לא מבקשת שהקהל יצא מהמופעים שלי עם תשובות. אני גם לא מנסה ללמד פילוסופיה באמצעות מחול. אני רק מקווה שהוא ייצא עם תחושה. תחושה של חיבור, של הקשבה ושל נוכחות. אם שתי היצירות האלה יאפשרו למישהו לעצור לרגע את הקצב, להרגיש את הגוף, להקשיב לאחרים ולהתחבר לעצמו, מבחינתי הן עשו את שלהן. אולי זו הסיבה שאני ממשיכה לחזור שוב ושוב אל המסורות העתיקות. לא כדי להביא את העבר אל ההווה, אלא כדי להזכיר לעצמי ולקהל שלי שהאמנות אינה בריחה מהחיים. היא אחת הדרכים העמוקות ביותר לחיות אותם.
אריקה רינטוביץ' היא רקדנית, כוריאוגרפית, מוזיקאית ומאסטרית ליוגה, מייסדתMovement Projectויוצרת שיטתMoving Being Method.שתי יצירות המקור החדשות שלהיעלו בחודש אוגוסט במסגרת מרכז סוזן דלל, באולם אריסון, תל אביב.
Adi Shakti, ב-11.8,לפרטים וכרטסיים
Journey, ב-14.8,לפרטים וכרטיסים