זה עידן של האזנה ברקע, של מוזיקה ממוחזרת, שלטון אלגוריתמי ועיתונות מוזיקה בקריסה. להוציא מוזיקה חדשה שלא נועדה לשרוף מצעדים, שלא מחפשת פריצה בחו"ל, שלא רוצה להצליח במדדים של היום - זה מעשה מטופש להחריד. אבל זו הצדעה למי שעדיין עושה זאת // שי ליברובסקי (דיגיטל_מי) הכי בעדכם, וקצת בעדו
לפני כמעט עשר שנים הוצאתי 4 קטעי ראפ, ואפשר להגיד שזו המוזיקה החדשה האחרונה שהוצאתי. כמה שנים מאוחר יותר הוצאתי מין מיקס של תקליטים דרום אמריקאים, ולפני חודש הוצאתי מיקסוס קצר של 3 קטעים ישנים שלי (אם רוצים להסתלבט, אפשר להגיד שזה בסט אוף). סמפלריסטים הם אנשים עם אובססיה לעבר, ותמיד הרגיש לי יותר נוח לחפור בתקליטים והקלטות ישנות מאשר לשכור סטודיו ולג'מג'ם. נראה שסוף סוף העולם מסתנכרן איתי.
>>ואיתנו באולפן: עוד 11 מרואיינים שהתקשורת יכולה להתבזות איתם
הטרנד התרבותי החם הוא קיפאון. טלוויזיה? ראין וילסון (דווייט שרוט) בדיוקהתראייןואמר שלדעתו אין קומדיות טובות חדשות, כי כולם עסוקים בלראות שוב ושוב את המשרד וסיינפלד וחברים. קולנוע? כבר שנים שרוב הכסף שהתעשייה עושה בא מפרנצ'ייזיםולא מתסריטים מקוריים. מוזיקה? נתוני סטרימינג מראים שאנשים מאזינים יותר למוזיקה ישנה מאשר למוזיקה חדשה, ובתגובה האמנים הענקים פשוט מוכרים את הקטלוגים שלהם במאות מיליונים.
בישראל מוכת המלחמות זה בולט אפילו יותר. אנחנו מילולית מנותקים מהעולם, וצריכים למצוא קומבינות כדי להקשיב לאלבום חדש של להקה שמחרימה אותנו. להקות הקאברים משגשגות (אולי חוץ מקאברים לפוליס), ובעצם כשחושבים על זה, עם כל הפופ האמוני שמבוסס על טקסטים בני אלפיים שנה, הלהקה המושמעת ברדיו הישראלי בכל שנה מאז שהתחילו לבדוק היא הביטלס, ושתמיד לקחו פה שעשועוני זמרה של קאברים קצת יותר מדי ברצינות – אנחנו כבר קצת רגילים לזה.
כך או כך, התגובה הכללית לטרנד הזה היא חרדה עצומה, תחושה שהקפאון הזה הוא בהכרח מוות לתרבות. במובן מסוים זה נכון, וחראם על זה שיש פחות להיטים גלובלים או כוכבים שגם הסבתא מכירה. אבל זה לא אומר שאנשים יפסיקו לעשות מוזיקה. סאחים חמודים ימשיכו להקליט מוזיקה קונפורמיסטית שנשמעת כמו מיליון דברים שכבר שמענו, פה ושם יהיו דברים קצת יותר יצירתיים, משהו מכל זה יכנס מדי פעם לקאנון. סיבה מרכזית שקצת נוטים להתעלם ממנה היא שמוזיקה, יותר מתמיד, פשוט נמצאת שם ברקע. אפשר להאשים את הסטרימינג (או את ילדת הלואו פיי), וקל להבין איך מוזיקה ישנה ומוכרת משתלבת בהרגלים האלה בקלות.
המיקס החדש שעשיתי ("3 שירים ישנים על אסקפיזם",עכשיו בספוטיפיי!) ערבב טקסטים שכתבתי והקלטתי מזמן עם מוזיקה ישנה שלי. זה התחיל מן הסתם מהנטייה שלי להתאבסס על העבר, אבל חלק מהפואנטה היתה להוציא את זה במציאות של טילים ואזעקות, ולהדגים כמה הכל עדיין רלוונטי או מקבל משמעות חדשה – טקסט שכתבתי על לגדול בת"א עמוסת הפיגועים נשמע כמעט תמים אחרי הטראומה הקולקטיבית המחרידה של שלוש השנים האחרונות. אבל במובן אחר לגמרי – מיקססתי מחדש ראפ שהוצאתי ב-2004, וזה מדהים להזכר שצרבתי את אותו אלבום על דיסק, הדפסתי קומוניקט בזירוקס, שלחתי בדואר ואשכרה פרסמו עליו ביקורת מנומקת ב"מקור ראשון". היום זה כמעט מדע בדיוני. כתב מוזיקה לא יכתוב על מוזיקאי חדש, אלא אם הוא התפוצץ ויראלית, והעורך יעדיף אייטם על הדבר המטומטם האחרון שקנייה ווסט עשה (הופתעתי לגלות בתחקיר עבור הטקסט הזה של"מקור ראשון" עדיין יש מדור מוזיקה. אני אשלח להם לינק).
אפשר ורצוי להאשים את התקשורת, אבל ברור שזה גדול מזה, וקשור לפוליטיקה וכלכלה ורשתות חברתיות וסמארטפונים ואינטרנט ומה לא. כל כך הרבה דברים השתנו בעשורים האחרונים, ולא רק שנהיה הרבה יותר מסובך להתפרנס ממוזיקה, ושלייבלים זה כבר לא מגניב כמו פעם, אלא שאנחנו לאט לאט מאבדים את היכולת והסבלנות והאינטרס לשבת ולהקשיב למוזיקה חדשה לגמרי – בטח אם היא דורשת מאמץ, זמן וקשב. מוזיקה משמשת פחות ופחות בתור החוויה המרכזית, והפכה לאלמנט נוסף בחוויה שלנו – ברקע כשעושים משהו, בסטורי, בטרנד של טיק טוק, בפסטיבל מוזיקה ברקע כשאנחנו גוללים בטלפון או זורמים עם חברים. יש תיאוריה שלמה שטוענת שדרייק כל כך מצליח, כי בין השאר הקטלוג שלו מושלם לצריכה פאסיבית. אז כאילו כן, אני מבין את הזעזוע מה"קפאון התרבותי המוזיקלי", או איזה קשקוש על הדור הזה, אבל באמת משוכנע שלרוב האנשים המצב הנוכחי מספיק לגמרי, וזה סבבה.
את הסנובים/סקרנים/חפרנים/בומרים שבינינו אני רוצה להרגיע, ולהזכיר שאין שום סיבה להתחלחל. יש לנו גישה לרוב המוזיקה שאי פעם הוקלטה. זה הזמן הכי מתאים בהיסטוריה פשוט לצאת למסעות חיפוש פרטיים שלא תלויים באף טרנד או פומו או איזו סצינה לוהטת – גם ככה לא באמת קורה כלום (כנראה שכן, איפשהו, לא סותר. הם לא יגיעו לבארבי בקרוב). חובבי מוזיקה קלאסית (ואולי גם ג'אז? אופרה? לא סגור על זה) מנהלים אורח חיים תרבותי להפליא גם בלי להתאבסס על "מוזיקה חדשה". זו העת להשלים דיסקוגרפיות במבחר ז'אנרים ולהתרחק לאט לאט לקצוות, פשוט לחפור בספוטיפיי (מספיק שמתחילים משיר אחד ואז בודקים את שאר האלבום/אמנים דומים/פלייליסטים שהשיר נמצא בהם), או למצוא איזו תת סצינה נידחת.
פה אני דווקא לא ממליץ לסמוך על האלגוריתם, אלא להיות אקטיביים – ללכת לתקלוטים ולשזם, לחפור בפלייליסטים או בבלוגים ומגזינים, תחנות רדיו מכל העולם. צריך שיר אחד או רעיון כללי של ז'אנר ולרוץ איתו. מי שקצת יותר משופשף בעסקי הבינה המלאכותית יכול לבנות לעצמו משהו בקלוד קוד. מי שזה כבד עליו, מוזמן להתייעץ עם צ'אט ג'יפיטי, או להעלות לנוטבוק אלם כמה פלייליסטים, ולבקש המלצות על סמך זה. ממליץ לבקש המלצות ממדינות רחוקות שלא דוברות אנגלית, האפשרויות בלתי נתפסות וברגעים מסוימים זה מרגיש כאילו מפצחים יכולת להשתמש ביותר אחוזים מהמוח. תקשיבו, יש כמות בלתי נתפסת של מוזיקה שאתם אפילו לא יודעים שאתם אוהבים. לא באמת צריך עוד. אפשר קצת, פה ושם. אין לחץ.
מוזיקאים שלמרות המציאות שתיארתי עדיין בוערת בהם תשוקה ליצור מוזיקה אלטרנטיבית מוזרה ונישתית, ממש לבנות קונספט ואשכרה להקליט בלי לכתוב אפילו חצי פרומפט; כזאת שאין לה סיכוי לפרוץ בחו"ל באקלים הנוכחי, להשתחל לשום פלייליסט, שלא שווה אייטם או תיוג, שמישהו בכלל יתייחס אליה חוץ מאיזה ארבע חברים בפייסבוק שישימו את זה ברקע בזמן שהם עושים משהו אחר, שיודעים שהם יוצרים בעידן שבו ג'ינרוט רנדומלי ומטופש שנפלט תוך חצי שעה כנראה ימשוך פי מאה יותר תשומת לב – תדעו שאני הכי בעדכם. אם יש לכם כוח לבנות רול אאוט מגניב ונוכחות מתוחכמת בסושיאל ועבודת רגליים וממש לפעול לפי הפלייבוק – לכו על זה!אבל בינינו? זה די אדיוטי.
שי ליברובסקי היה מוציא מוזיקה ומופיע תחת הכינוי "דיגיטל_מי", ואפילו היה אחד מ-201 הקולים של ת"א לפני איזה עשור וחצי. פה ושם הוא כותב על מוזיקה, בעיקר בבלוג "הלא קריטי".