מי הופרד ממי? החוק להפרדה מגדרית באקדמיה הוא תקדים מסוכן

כל הפרדה מתחילה באותה הנחה פשוטה – שיש סיבה טובה להפריד. פעם קראו לה מסורת, פעם אורח חיים, פעם "נפרד אך שווה". המונחים השתנו, הנימוקים התחלפו, אך הרעיון נותר כשהיה. אם המדינה בוחרת להפריד בין שתי קבוצות, היא מבקשת לשכנע כי קיימת ביניהן שונות המצדיקה יחס שונה. בדיוק משום כך קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית, בפסק הדין המפורסם "Brown v. Board of Education", כי "נפרד אך שווה" אינו יכול להתקיים. הבעיה אינה מתחילה באיכות הכיתה או בזהות המרצים – היא מתחילה ברגע שבו עצם ההפרדה הופכת למסר חברתי שלפיו קיימת הצדקה להבחין בין בני אדם.
>> מארץ לעולם לא ועד האמת שלא סיפרנו: 20 תערוכות לסופ״ש

השבוע אישרה ועדת החינוך של הכנסת לקריאה שנייה ושלישית את הצעת החוק שתאפשר הפרדה בין נשים לגברים גם בתארים מתקדמים. ההצעה מוצגת כהרחבת חופש הבחירה וכהנגשת ההשכלה הגבוהה לציבור החרדי, אלא שמתחת למילים היפות מסתתרת שאלה משפטית וחברתית עמוקה בהרבה. מהי אותה שונות רלוונטית המצדיקה הפרדה בין נשים לגברים דווקא במסגרת אקדמית? והשאלה שנשאלת מיד לאחר מכן היא, האם הפרדה זו תוכל להשיג את המטרה, שיותר נשים חרדיות יצטרפו לאקדמיה?

עקרון השוויון אינו אוסר כל הבחנה בין קבוצות. המשפט מכיר בכך שישנם מצבים שבהם קיימת שונות רלוונטית המצדיקה יחס שונה. אולם במקרה זה, שונות כזו אינה קיימת. איש אינו טוען כי נשים מסוגלות פחות ללמוד, לחקור, לפרסם מאמרים, להשלים תואר שני או להוביל מחקר אקדמי. יכולתן אינה שונה, כישוריהן אינם שונים והישגיהן אינם שונים. כאשר מינן הביולוגי הוא ההצדקה היחידה להפרדה, אין מדובר בהבחנה הנשענת על שונות רלוונטית, אלא בהבחנה הנשענת על עצם ההשתייכות לקבוצה.

בהנחה שהטענה האידאולוגית תגבור על אי השונות הרלוונטית המשפטית, אין בכך כדי לאיין את ההשלכות המסוכנות הגלומות בהפרדה. גם הכוונות הראויות ביותר אינן חסינות מפני מבחן הזמן. ההיסטוריה מלמדת כי הפרדות רבות לא נולדו מתוך רצון להפלות. אולם במרוצת השנים התברר כי אין לבחון הפרדה על פי הכוונה שעמדה בבסיסה, אלא על פי המציאות החברתית שנוצרת. הסכנה האמיתית אינה טמונה רק בהיעדר ההצדקה המשפטית. הסכנה טמונה במסר החברתי שיוצרת ההפרדה. כל הפרדה מחייבת את החברה להסביר מדוע שתי קבוצות אינן יכולות לחלוק את אותו מרחב, ומאותו רגע עצם קיומה של ההפרדה הופך בעיני הציבור להוכחה כי קיים ביניהן הבדל מהותי. הפרדה אינה משקפת שונות, הפרדה מייצרת שונות.

כאן בדיוק מתעוררת השאלה החשובה ביותר, והיא אינה משפטית בלבד אלא חברתית. "מי הופרד ממי?". זו אינה שאלה לשונית אלא שאלה של כוח. חברה אינה מפרידה בין קבוצות הנתפסות כשוות לחלוטין. עצם ההפרדה משרטטת גבול, והגבול הזה יוצר בהכרח גם היררכיה. יש קבוצה אחת שממנה נפרדים, ויש קבוצה אחרת שאליה אין מצטרפים. כך נבנית, גם מבלי שאיש יאמר זאת במפורש, תפיסה שלפיה אחת הקבוצות שייכת פחות למרחב המשותף.

החשש הממשי והכבד הוא כי הראשונות לשלם את המחיר יהיו דווקא נשים חרדיות. כל עוד קיימת מסגרת אקדמית משותפת, הבחירה ללמוד בה היא בחירה טבעית. מרגע שהמדינה יוצרת מסלול נפרד, אותו מסלול מפסיק להיות אפשרות והופך לנורמה, לחובה חברתית. אישה חרדית שתבחר ללמוד במסלול משולב לא תיתפס עוד כמי שמימשה את חופש הבחירה שלה, אלא כמי שבחרה שלא ללכת בדרך שיועדה עבורה, על כל הסנקציות החברתיות הנלוות לכך בתוך חברות סגורות. כך, בשם ״חופש הבחירה״, מצטמצם חופש הבחירה.

אך גם בכך לא מסתכם הנזק. אפליה אינה נוצרת ביום אחד, ואף חברה אינה מתעוררת בוקר אחד ומחליטה כי נשים משכילות שוות פחות. אפליה נוצרת בהדרגה. תחילה נוצרים מסלולי לימוד נפרדים, לאחר מכן מתפתחות רשתות מקצועיות נפרדות, הזדמנויות מחקר שונות, כנסים שונים ומעגלי השפעה שונים. בחלוף השנים, איש כבר אינו זוכר כיצד נוצר הפער, אלא רק מקבל אותו כמובן מאליו. כך נשחק השוויון. לא באמצעות הכרזה דרמטית, אלא באמצעות שורה של החלטות קטנות, שכל אחת מהן נראית תמימה כשהיא עומדת לבדה.

הסכנה הגדולה ביותר בהצעת החוק אינה מתמצה בעצם ההפרדה, אלא בהשלכותיה ארוכות הטווח. גם אם יובטח כי תוכניות הלימוד תהיינה זהות, אין כל הבטחה ששני המסלולים יהיו שווי ערך מבחינה אקדמית ומקצועית לאורך זמן. מסלולים שונים תורמים להיווצרותה של תקרת זכוכית חדשה, סמויה אך אפקטיבית, שתצמצם את אפשרויותיהן של נשים להתקדם ולהשתלב  בלב העשייה האקדמית.

ככל שתתרחב ההפרדה גם לתארים מתקדמים, כך גובר החשש להיווצרותה של אותה תקרת זכוכית, אשר מצמצמת משמעותית את יכולת הנשים להשתלב במרכז העשייה המחקרית ולהתחרות באופן שוויוני על משרות. ההיסטוריה מלמדת כי פערים אינם נוצרים רק באמצעות אפליה גלויה, אלא גם באמצעות יצירת מסלולים מקבילים, שבחלוף השנים הופכים לשונים במעמדם, ביוקרתם ובהזדמנויות שהם מעניקים.

מדינה אינה רק מחוקקת באופן "עיוור". היא קובעת אילו ערכים ראויים להגנה ואילו נורמות ראויות לאימוץ. כאשר המדינה מעניקה לגיטימציה להפרדה בין נשים לגברים במקום שבו אין כל שונות רלוונטית המצדיקה אותה, היא אינה רק מסדירה מסלול לימודים נוסף – היא מחנכת דור שלם לחשוב כי נשים וגברים אינם אמורים לחלוק את אותו מרחב, אף שאין כל הבדל ביכולתם ללמוד, לחקור, להצטיין ולהוביל.
סול אלחורי היא סטודנטית למשפטים בקליניקה למשפט ומגדר במכללה למינהל. עו"ד מרים זלקינד, מנהלת הקליניקה למשפט ומגדר במכללה למינהל