מה שהתחיל כוויכוח שטותי על שעת פתיחת הדלתות במועדון הבארבי, התפוצץ לקרב פומבי בין הבעלים שאול מזרחי ליו"ר ועד התעשייה האווירית, יאיר כץ. מאחורי האגו מסתתרת התנגשות פואטית בין מוקדי הכוח הריכוזיים לבין האתוס התל אביבי
״לפני שהטפטוף יהפוך למבול, אני חייב למצוא שער לא נעול, כי שוב חזר אלי הבלוז, חייב לצאת, חייב לזוז״. כך שר אהוד בנאי בלהיט הגדול, ״עיר מקלט״. והאמת היא שקשה לחשוב על חוויה מזככת יותר בישראליות המודרנית מאשר הופעה של אהוד בנאי. קשה לחשוב על חוויה מאחדת יותר. ״גבעתיים מערך, רמת גן ליכוד, אני באמצע אזרח במלכוד״, הוא שר פעם בשיר פחות מוכר. אהוד בנאי הוא לא ישראל הראשונה ולא ישראל השנייה, הוא ישראל היפה. ישראל העובדת. ישראל המאמינה. ישראל שלא מתביישת לשאוף שיהיה כאן טוב יותר. הופעה של אהוד בנאי זה המקום האחרון שבו אמורה לפרוץ מריבה, כביכול על שירות לקוחות – אבל כנראה על הרבה מעבר לזה.
>> הצלמת שמכירה את הספוט המושלם בבארבי
ביום חמישי האחרון, בכניסה למועדון הבארבי בנמל יפו, היו מאות אנשים שהגיעו לראות את אהוד בנאי. על פי פוסט שפרסם בפייסבוק יאיר כץ, יו"ר ועד התעשייה האווירית, הגיעו למקום עובד החברה ובת זוגו, שאלו "שאלה לגיטימית" ובתגובה גורשו באלימות מילולית על ידי שאול מזרחי (מעתה, ״שאול״ או ״שאול מהבארבי״), שלטענת העובד אף כינה אותם "ליכודניקים מסריחים". בעקבות התקרית, כץ הודיע על ניתוק הקשרים והשותפות הכלכלית מול המועדון, והצהיר: "לא נסכים שאף אדם ישפיל עובדים שמייצרים מערכות ששומרות על החיים שלו".
מנגד, שאול הציג גרסה שונה לחלוטין. לדבריו, הלקוח פנה אליו בהתנשאות והאשים את המועדון בפרסום שגוי של שעת תחילת ההופעה. לטענתו של שאול, הוא הוכיח לו במקום כי הטעות היא שלו והלקוח סירב להתנצל, ואף הוסיף איום: "אתה עוד תשמע מהתעשייה האווירית". האיום הזה, לטענת שאול, הוא שהוביל להרחקת הזוג מהמקום על ידי המאבטחים ולביטול גורף של שיתוף הפעולה מול הארגון.
מה שהתחיל כחוסר הבנה או בלבול בין שעת פתיחת הדלתות לשעת פתיחת ההופעה (יצוין כי הבארבי ידוע בשנים האחרונות דווקא בגישתו המאוד קפדנית על עניין השעות), הפך מהר מאוד למפגן כוחניות שמזקק לתוכו את כל החולות הרעות של החברה שלנו. הלקוח, לפי גרסת שאול, סירב לרדת מהעץ גם כשבעל המועדון הוכיח לו שחור על גבי מסך סמארטפון שהטעות היא שלו. במקום פשוט להגיד "אופס, טעיתי, קורה" ולהזמין חצי גולדסטאר מהחבית עד שאהוד יעלה, הלקוח שלף את נשק יום הדין של ישראל הדורסנית והפטיר איום כוחני.
כדי להבין למה המשפט הזה הקפיץ את שאול, אי אפשר לנתק את התקרית הזו מההיסטוריה המפוארת של שושלת כץ בתעשייה האווירית. אנחנו לא מדברים פה על סתם ועד עובדים חביב שמארגן מארזי שי לראש השנה וכרטיסים מוזלים להצגות של חנוכה. מדובר במנגנון פוליטי משומן ורב-עוצמה, שב-2017 עמד במוקד חקירות משטרה – יחד עם יו"ר הוועד הנוכחי, יאיר כץ, בנו של השר חיים כץ ששלט שם לפניו – בחשד לסחיטה באיומים של עובדים כדי שיתפקדו לליכוד. באותה תקופה המליצה המשטרה להעמיד את השניים לדין גם בחשד מדהים לא פחות: שעובדי התעשייה האווירית אולצו לשפץ את ביתו של יאיר ללא תמורה. לבסוף, התיקים האלה בתעשייה האווירית נסגרו ב-2021 ללא כתב אישום, אבל כשאבא חיים כץ הוא פוליטיקאי שהורשע בפלילים בפרשה אחרת, הדימוי הציבורי של משפחת כץ והוועד כגוף כוחני שמטיל מורא נותר חקוק היטב בזיכרון הישראלי.
וכן, אנחנו מדברים על אותו חיים כץ שבימים אלה מכהן במקביל כשר התיירות, שר הבינוי והשיכון, שר הבריאות, שר הרווחה והביטחון החברתי, ועל הדרך הוא גם יו"ר מרכז הליכוד – לא מעט אחריות עבור יהודי בן 78, שיהיה בריא. אין הרבה דוגמאות מוחשיות לריכוזיות הכוח בישראל מאשר חיים כץ, בנאדם שמתפקד כרבע ממשלה בארבעה משרדים שונים. מרוב תיקים שהאיש הזה מעמיס על עצמו, זה פשוט נס שעוד לא מינו אותו לשר לענייני כרטיסים לבארבי. כשאדם שמגיע מארגון עם מטען ציבורי כזה נוחת במקדש הרוקנרול של תל אביב ומצפה שיתקפלו בפניו רק בגלל שהוא נושא את התג הנכון ומייצג 10,000 עובדים – הוא כנראה התבלבל בכתובת.
למי שפספס את הפרקים הקודמים, שאול מהבארבי מתחזק אג'נדה של לוחם חופש ומסרב להתכופף בפני פוליטיקאים מאז ימי שביתת הרעב בבלפור בתקופת הקורונה. במילים אחרות, הוא ישר זיהה את הריח המוכר של שיכרון הכוח. הוא ראה את הוועד הגדול, את פוטנציאל ההכנסות, את החיבוק הממוסד – ולמרות המחיר הכלכלי, הוא העדיף להראות להם את הדלת. הכי רוקנרול שלו. כשיאיר כץ מיהר ללכלך על עסק מקומי קטן בפייסבוק כדי להגן על כבוד העובד שלו, הכריז על ביטול חד-צדדי של שיתוף הפעולה הכלכלי עם הבארבי וטען (לטענת העובד) שהוא כונה "ליכודניק מסריח", הוא בעצם הוכיח בדיוק את הנקודה של מזרחי: הם באמת חושבים שהכוח והכסף שלהם יכולים לקנות הכל, אפילו התנצלות מבעל הבית כשהם אלה שטעו.
הסיפור פה הוא סיפור של גרסאות כביכול, אבל לא באמת. האם קשה לנו לדמיין את שאול עונה בצורה לא מנומסת ללקוח משלם לפני הופעה כי הוא שאל אותו באיזו שעה היא מתחילה או האם ההופעה בעמידה? לא קשה בכלל. כותב שורות אלו ספג נזיפות חמורות יותר משאול על דברים מטופשים יותר – לרוב הנזיפה הגיעה עם חיוך מובנה, זה חלק מהחוויה של הבארבי. ובכל מקרה, האם זה מצדיק איומים פומביים וניסיון לפגוע בעסק מקומי קטן? ברור שלא.
גם אם מאמצים את גרסתו של כל אחד מהצדדים במלואה, נשארת עובדה אחת שקשה להתווכח איתה: ויכוח מטופש על שעת פתיחת הדלתות הסתיים באיום מרומז בשם אחד ממרכזי הכוח הגדולים במשק, ובהכרזה פומבית של יו"ר ועד המייצג אלפי עובדים על ניתוק קשרים עם עסק תרבות פרטי.
הסאבטקסט פה הוא מה שחשוב. ההתנגשות הזו בנמל יפו היא לא עוד תקרית שירות לקוחות שיצאה מפרופורציה. היא התנגשות חזיתית, עמוקה וכמעט פואטית, בין התרבות של "אתה יודע מי אני ומי הוועד שלי" לבין האתוס התל אביבי הליברלי, שלא מתרפס בפני השלטון בלי מאבק. ואולי בעצם לא צריך להיות מופתעים שזה מה שקורה היום במוסדות תרבות – בימים שבהם מי שאמון על התחום הוא השר מיקי זוהר – אדם שחקק על דגלו את עקרון שלושת הכ"פים (כוח, כבוד וכסף) כבסיס לפוליטיקה – זה כנראה רק טבעי שהערכים האלה יתנגשו חזיתית בדלתות של מועדון הופעות.
מזרחי הוכיח השבוע שבסצנה תרבותית שבה כולם מנסים לרצות את כולם ולעשות לביתם, עוד נשאר מוסד אחד שמעדיף להפסיד קופה מובטחת ובלבד שלא יאבד את העצמאות שלו וישמור על התרבות בגובה העיניים. בעולם שבו מנגנוני כוח פוליטיים מנסים להכתיב לנו את החיים, לנכס לעצמם את הפטריוטיות ולדרוס כל מי שעומד בדרכם, טוב לדעת שיש לנו לפחות עיר מקלט אחת, גם אם הבעלים שלה צועק לפעמים קצת חזק מדי.