אתמול בערב, מי שזפזפ בין הערוצים יכול היה לחשוב שמערכות החדשות שלנו התעוררו בבת אחת מתרדמת חורף ארוכה. בכאן 11 ישראל רוזנר לקח אותנו לסיור מדכא בפרויקט "עיר האלוהים", אל אותן ערים בפריפריה שאיבדו את הרוב הליברלי שלהן לטובת כוחות שמרניים. במקביל, בחדשות 12, יאיר שרקי ועופר חדד ציירו לנו את שנת 2048 – שנת המאה למדינה – כתמונה של ישראל צפופה, דתית ושונה לחלוטין מזו שאנחנו מכירות ומכירים.
>>

זה כמעט משעשע לראות איך מהדורות הפריים טיים מגישות לנו את המציאות הזו בתור פרויקט מיוחד או תגלית עיתונאית מרעישה. הרי כל מי שחיה כאן, ובמיוחד נשים, חילוניות, וכל מי שלא משתייך להגמוניה הדתית והשמרנית, זועקות את זה כבר שנים. כשאנחנו מסתכלים על מה שרוזנר מראה בערד או בטבריה, אנחנו לא רואים איזו תופעת טבע בלתי נמנעת – אנחנו רואים תהליך פוליטי, מתוקצב ומכוון, שדוחק החוצה את הציבור הליברלי. העסקים שנסגרים בשבת, ההפרדה המגדרית שזוחלת למרחב הציבורי, העזיבה השקטה של מעמד הביניים. אלה לא תופעות שוליות של קצוות הארץ, זו המציאות שהולכת וסוגרת עלינו.

זה נוח מאוד להסתכל על טבריה, ערד או מצפה רמון, לצקצק מול המסך ולהגיד שזה עניין של הפריפריה, אבל האמת המטרידה היא שהסכנה הזו כבר כאן, אצלנו בבית. תל אביב-יפו, מעוז הליברליות והדמוקרטיה הישראלית, נמצאת תחת מתקפה מתוכננת היטב. הגרעינים התורניים כבר מזמן לא מסתפקים בערים מרוחקות. הם פועלים בשכונות שלנו, חב"ד אורבים סביב בתי הספר של הילדים והילדות שלנו ובגינות המשחקים, כולם עם אג'נדה ברורה, נחישות ותקציבים.

מי שחשב שזו רק פראנויה תל אביבית או היסטריה של חילונים, קיבל את האמת לפנים עם הציטוט המצמרר של ישראל זעירא, האיש שהביא לנו את ראש יהודי ומתגורר בדירה בתל אביב שהיא בכלל הקצאה לבית כנסת, ושאמר מפורשות שהוא רואה חזון שבו "בפרהסיה, איפה שיש רוב זה יראה או בני ברק או בית אל", וכשנשאל על דוגמא לשינוי אמר "אני מניח שתחבורה ציבורית לא תהיה בשבת, יהיה יותר צניעות במודעות ברחוב".זו לא פליטת פה של קיצוני בודד, זו תוכנית עבודה מסודרת שמטרתה לשנות את ה-DNA של העיר.

האירוניה הכואבת מכה בבטן כשבוחנים את ההקשר הרחב. מצד אחד, ציבור ליברלי שמשרת במילואים, מחזיק את הכלכלה ונושא על גבו את המדינה. מצד שני, מול הציבור הזה מופעלים כוחות שמרניים שמקבלים גיבוי ותקציבים כדי לדחוק את רגליו מהמרחב הציבורי. וכשמדברים על דחיקה, הראשונות לשלם את המחיר הן תמיד אנחנו, הנשים.

שרקי מתייחס בפרויקט שלו אל "הפרדוקס של האישה החרדית", זו שמפרנסת אבל נשארת מחוץ למוקדי הכוח. רק שזה לא פרדוקס, זו שיטה. שיטה שלמה שמדינת ישראל מטפחת במו ידיה. כשהערים מאבדות את הרוב הליברלי, אנחנו אלו שנדחקות. הנוכחות שלנו במרחב הציבורי, הקול שלנו והיכולת שלנו לחיות בשוויון מלא, נרמסים בכל פעם שקבוצות קיצוניות מנסות להכתיב את הטון ברחוב. ההפרדה המגדרית היא תמיד הסנונית הראשונה.

אנחנו לא צריכות מכונת זמן כדי להבין לאן המדינה שלנו צועדת, וממש לא מתכוונות לחכות לשנת 2048 כדי להתעורר. המשימה שלנו עכשיו, יותר מתמיד, היא להגן על הבית. אנחנו לא ניתן לגרעינים התורניים ולאף כוח קיצוני להפוך את תל אביב לבני ברק. ניאבק על כל רחוב, על כל מוסד חינוכי ועל כל גינה ציבורית, כדי להבטיח שתל אביב תישאר בדיוק מה שהיא: עיר ליברלית, חופשיה, פלורליסטית ושוויונית לכולן ולכולם.

הנה ההצעות שאני אציע למועצת העיר: חוק עזר נגד דוכנים שיוצרים הפרדה מגדרית במרחב הציבורי. חוק עזר שימנע תקציבים, תמיכות והקצאות מגורמים ששוללים את אופיה היהודי חופשי וחילוני של העיר והוראה רשמית שלא לאפשר כניסת עמותות דתיות לחינוך הממלכתי.הגיע הזמן שהציבור הליברלי יפסיק להתנצל, יפסיק להוריד את הראש, ויתייצב באומץ ובלי למצמץ כדי להגן על המבצר, אחרת לא יישארו פה מספיק תושבים לבדוק מה קורה ב-2048.

• טור דעה
• הדתה
• המסך