אנחנו חייבים וחייבות להציב חלום אלטרנטיבי לחלום הקיצוניים

מעוז ינון הוא יזם ופעיל שלום ישראלי שהוריו נרצחו ב-7.10. מעוז ומשפחתו קיבלו החלטה שהם לא מבקשים נקמה, ופועלים לשינוי דרך דיאלוג. בליל שבועות (א', 1.6) יוביל מעוז יחד עם נועם ענבר מלהקת הבילויים את ה(לא) תיקון ליל שבועות של בית רדיקל, עם הסדנה "הקול החופשי" – סשן השתתפותי, המזמין אתכם לבטא כאב, תסכול או כל רגשות קולקטיביים תקועים – במילים, ואז בצלילים, ואז גם יהיה מקום לחזון ולבניית אותו חלום. או כדברי הפרסום בבית רדיקל: "אם אתם מתוסכלים, חסרי אונים מול כל מה שקורה סביבנו, לא יודעים איפה למקם את עצמכם, מה אפשר לעשות, מי להיות, בואו ליצור יחד מרחב שבו חולקים את הרגשות האלו ומחפשים נתיב לפעולה אישית וקולקטיבית". לקראת האירוע ינון כתב טור מיוחד על מקורות הערב הזה, ועל למה כל כך חשוב שנזכור איך לחלום.

>> אין מלחמה: הזוכים בפסטיבל דוקאביב דילגו מעל שבעה באוקטובר

ככל שהתהום שאנחנו נופלים לתוכה הולכת ומעמיקה והקרקעית מתרחקת, אנחנו נדרשים להשתמש בכל הכלים העומדים לרשותנו על מנת לעצור את הנפילה ולצאת לדרך חדשה. הנפילה לתהום לא התחילה ב-07.10, היום בו איבדתי את הורי, וחברי ילדות, ושכנים רבים. הנפילה גם לא התחילה בהפיכה המשטרית. הנפילה החלה מהרגע בו הפקרנו את השדה החשוב ביותר לאנושות, את השדה שבו משנים את המציאות – שדה החלומות. האם נטשנו את החלום לאחר הקמת המדינה בכך שלא פעלנו להכיר ולהתפייס עם העם הפלסטיני ומדינות ערב באותו הזמן? או אולי הפסקנו לחלום אחרי רצח רבין? קשה להחליט, אך אין ספק שאנחנו חייבים וחייבות להציב חלום אלטרנטיבי לאותו חלום של הקיצונים השולטים במציאות בין הירדן לים – מציאות שהיא הסיוט שבו אנחנו חיים.

הצעד הראשון לעצירת הנפילה וליצירת עתיד וחיים משותפים לשבעה מיליון הפלסטינים ושבעה מיליון הישראלים החיים בין הירדן לים, הוא להכיר שאנחנו חולקים את המרחב עם עם ילידי עם נוסף, אשר גם הוא קשור בעבותות תרבותיות, היסטוריות ודתיות לאדמה שבה אנו חיים. לתובנה הזו הגעתי במהלך 20 שנות פעילות בנצרת, העיר הפלסטינית הגדולה בישראל, בה פתחתי את הגסט-האוס הראשון שהוקם בעיר העתיקה, אי שם בשנת 2005.  שנתיים אחרי הפתיחה, ושנה אחרי הולדת בני הבכור, יצא האלבום "שכול וכישלון" של להקת הבילויים. הנה כמה שורות מהשיר "תנשב הרוח": "תיאחז בזה/ אנחנו ניסינו מאוד/ כיסינו את כל החורבות/ שינינו את שמות הרחובות/ ניסינו מאד/ היסינו שמועות". מאז הבילויים ונעם ענבר הם חלק אינטגרלי מהפסקול המשפחתי שלנו.

מאז סבב הדמים האחרון אני נמצא במסע ריפוי ולימוד עמוקים, וזכיתי לפגוש וללמוד ממנהיגות ומנהיגים רוחניים, דתיים, חוקרות מוח ותודעה ומומחי פיוס ושלום. למדתי שכל הסכסוכים נפתרים בסופו של דבר, כולל ארוכים, מדממים וכואבים מהסכסוך הישראלי פלסטיני. אך כשעמים נמצאים בסכסוך וטראומה רב דורית, טיעונים לוגיים ועובדות לא עוזרות לסדר את המציאות הפסיכוטית והלא הגיונית בה אנחנו חיים, ומתים, והורגים, ומקריבים, ונוקמים, ורוצחים, וחוזר חלילה.

ולכן יש צורך להשתמש בכלים נוספים. חלומות, דמעות, מוזיקה ורגש – להכיר בטראומה ובכאב ולהמיר אותם לתנועה שתבנה עתיד טוב יותר, עתיד שמגיע לכולנו שמבוסס על הכרה והכרות, שוויון ופיוס וריפוי, וכמובן ביטחון.
ההיסטוריה מוכיחה שלעולם לא ניתן להשיג בטחון עם אמצעים צבאיים. בשביל להשיג בטחון צריך לפתוח את הלב השבור ולגרום לדמעות לשטוף את הדם והפצעים. ואין דרך טובה יותר לפתוח לבבות מאשר מוסיקה וצלילים.
וזה בדיוק מה שנועם ענבר ואני נעשה בתיקון שבועות בבית רדיקל ביום ראשון הקרוב.

כשהמציאות שבורה, זה זמן התיקון. המין האנושי הוכיח אין ספור פעמים שאפשר לתקן שברים עצומים. אפשר להקים מדינה פחות מארבע שנים אחרי ש-40 אחוז מעמנו הושמד ונטבח על אדמת אירופה, ואפשר לשנות נרטיב בדיוק כמו שעשו האפיפיורים האחרונים, ולהפוך את היהודים מאלו שצלבו את ישו לאלו שביניהם גדל והתפתח. בשעה שטור זה מתפרסם, אני בדרכי לוותיקן לפגוש את האפיפיור לאו ה-14, בדיוק שנה אחרי שאני ועזיז אבו שרה, שותפי הפלסטיני שאיבד את אחיו באינתיפאדה הראשונה לאחר שעונה בכלא הישראלי, קיבלנו חיבוק ותמיכה מהאפיפיור המנוח פרנציסקוס. בבית רדיקל נציע ריפוי והחלמה לללבות השבורים ולטראומה הקולקטיבית והאישית שאנחנו לכודים בה. ריפוי לעולם כרוך בכאב, בהקרבה ואף בוויתורים, אך עדיפים קשיי השלום על ייסורי המלחמה.
(לא) תיקון ליל שבועות, יום א' (1.6), 19:30. בית רדיקל, התחייה פינת הרצל. לפרטים וכרטיסים