מופע מוזיקלי שמחליט שהוא לא "רק" קונצרט, אלא ניסוי חי על מה שעובר לנו בפנים בזמן שאנחנו מאזינים למוזיקה // "מצבי רוח", שיגיע ב-19.3 למוזיאון ת"א, לוקח את הרגש, והופך אותו לחוויה בימתית בינתחומית // טור מיוחד מאת המנצח והמנהל האמנותי של תזמורת המהפכה
"לא מעניין אותי איך אנשים נעים, אלא מה מניע אותם", הכוריאוגרפית פינה באוש.
זו יצירה לתזמורת בתנועה שמתחילה בשופן ומסתיימת ברדיוהד, ובדרך עושה משהו מעניין: היא לא מנסה להסביר או לרגש – אלא גורמת לנו לחוות אותו, ואז לחשוד בכל ההסברים שלנו לעצמנו. הפתיחה היא בעצם הצהרה בימתית, המנצח עולה לבמה ריקה – בלי תזמורת, בלי כיסאות, בלי עמודי תווים – ומתחיל לנגן אתהפרלוד במי מינור של שופן, על פסנתר שלא קיים. זה רגע שמצחיק אותך, ואז תופס אותך בגרון, כי פתאום מתגלה הבנה – המופע לא מתחיל בצליל, הוא מתחיל בדמיון. ובשאלה הפשוטה אך מטרידה: איפה באמת מתקיימת המוזיקה? באוזן? בגוף? או בראש שלנו, עוד לפני שנוגן התו הראשון?
מכאן והלאה מתחיל מסע של מטמורפוזות. אנסמבל כלי קשת מנגן בעל־פה תוך כדי תנועה בחלל, וכל פרק הוא "מצב רוח" אחר: פעם איטי ומלנכולי, פעם חד ועצבני, פעם כמעט קליל, כמו שיר שאתה לא מודה שהוא תקוע לך בראש. ההרכבים משתנים כל הזמן – רביעייה, טריו, סולו – כמו מופע מחול, וכל שינוי כזה מרגיש כמו מעבר בין גרסאות שונות של אותו אדם: אותו אתה, אבל ביום אחר.
בין הקטעים המקוריים שהלחין זהר שרון משובצים אזכורים שמדלגים באלגנטיות בין קלאסי לפופולרי: באך, אנטוניו קרלוס ז’ובים (How Insensitive) וגם Exit Music של רדיוהד. זה לא משחק זיהוי ציטוטים, אלא תחושה של זיכרון שמופיע משום מקום. מוזיקה בתוך מוזיקה, כמו מחשבה בתוך מחשבה. במה שמעוררת את המאזין לפרשנות, בדיוק כמו שז'ובים ורדיוהד עשו לשופן, וכמו ששופן עשה לבאך.
אבל "מצבי רוח" הוא לא רק מה שמנגנים – הוא גם מה שרואים. הנגנים זזים, מתקרבים, מתפצלים, לפעמים כמו כוריאוגרפיה ולפעמים כמו סערה פנימית. התנועה (בעיצוב אריאל וולף) לא מלווה את המוזיקה – היא מתווכחת איתה, מחזקת אותה, מתרגמת אותה לגוף. הווידאו־ארט (יואב כהן) והתאורה (קרן גרנק) הופכים את החלל לגמיש ומשתנה, זמני וחד פעמי: רגע אחד הבמה נקייה ומינימליסטית, רגע אחר רועשת, מהבהבת, לא יציבה – בדיוק כמו מצב רוח אמיתי.

ואז מגיע הסדק והריב שבתוך היצירה – מעל הבמה תלוי מסך כתוביות. בהתחלה הוא נראה תמים, כמעט טכני. אבל בהדרגה הוא מתעורר והופך לדמות בפני עצמו: קול פנימי של קהל שמנסה להבין, לפרש, לשפוט, לנסח. הוא מפתה, מציק, מטיף – ובעיקר חושף אמת פשוטה: אנחנו כמעט לא מסוגלים להיות בתוך מוזיקה בלי להסביר אותה לעצמנו, לנסות שוב ושוב לתרגם אותה למילים ומחשבות ולהיכשל. או כמו במילותיו של מסך התרגום על הבמה: "אתם יושבים במסעדה מול נתח בשר עסיסי, ומעדיפים לאכול את התפריט".
וכשהמסך הזה מדבר, אנחנו כצופים מופעלים על ידיו – ושוכחים את המאזין המוזיקלי שבנו. זה שממהר לקרוא לכל רגש בשם, כדי לא להרגיש אותו עד הסוף. בסוף, "מצבי רוח" מציע אפשרות ייחודית: לחשוף לרגע קט אחד את ה"אני" שמסביר, ולהיזכר בגוף שמרגיש. לא להגיע למסקנה, אלא לעבור חוויה. To move and to be moved.
ד"ר רועי אופנהיים הוא מנצח ומנהל אמנותי של תזמורת המהפכה, ד"ר לפילוסופיה של החינוך וראש מסלול קומפוזיציה לאמנויות המסך והבמה בבית הספר למוזיקה רימון. המופע "מצבי רוח" של תזמורת המהפכה יועלה ב-19.3 במרץ במוזיאון ת"א, וב-21.3 בהיכל אמנויות הבמה הרצליה.לפרטים נוספים וכרטיסים
