לכל חשוד באונס יש שם: זה הכאוס שנשאר מצו איסור פרסום

בשורה התחתונה צריך לשאול: איך לעזאזל הגענו למצב שבו הנפגעת היא זו שנושאת את כל המשקל – השם, הפנים, סיפור הפגיעה – בזמן שהפוגע לכאורה נשאר בצללים וחי את חייו כאילו כלום? איך זה נהיה הסטנדרט? איזו מדינה בוחרת להגן על חשוד בעבירות מין על חשבון הקורבנות שלו? כמה קולות עוד נדרשים כדי שמשהו יזוז פה? וכמה עוד נשים שנפגעו מסתובבות עם הטראומה ועם הידיעה שהוא מסתובב חופשי ואנונימי?

אם זו לא הייתה המציאות שלנו, זה היה פרק במראה שחורה: פיצ'ר חדש שמאפשר לתוקפים להמשיך לבצע את זממם – לקנות סם אונס, לטפטף אותו למשקה בלי שאף אחת תרגיש, ולפעול כשהיא כבר לא יכולה להתנגד, כאילו הייתה חפץ. בובת סמרטוטים. בכל ערב נתון מישהי בישראל עלולה להיות הבאה בתור, ופרסום שמו של התוקף זה המינימום ההכרחי בשביל למנוע את זה. זאת חובה מוסרית בסיסית במדינה שמחזיקה מעצמה מתוקנת, אבל בפועל מפקירה אותנו לגורלנו בסמטה אלמונית חשוכה – לפרק את שם החשוד לאקרוסטיכונים ברחבי הרשת, עד שיידלק פה האור.