מראה שחורה: 12 רגעים ציניים בהם ערוצי הטלוויזיה איבדו בושה

נדמה שבשבוע האחרון הטלוויזיה הישראלית רק הגדישה את הפער: דווקא בתקופה שבה המדינה מסתחררת לעבר נקודת אל חזור שמתחילה בממשלה חסרת בושה ומסתיימת בהשמדת היחסים הבינלאומיים של ישראל, הטלוויזיה בחרה באסקפיזם."האח הגדול", "רוקדים עם כוכבים" ו"הזמר במסכה" – שלושת התכניות הכי בידוריות-בכל-מחיר – חזרו למסך במהלך 24 שעות צבעוניות ומודחקות מתמיד, בעטיפת צלופן מרשרשת שמסיחה את הדעת בזמן שהכל מתפרק. אל תהיו מופתעים, הרי הטלוויזיה לא החלה עם זה עכשיו – לערוצים המסחריים יש היסטוריה לא קטנה של בחירות ציניות להחריד, כאלו שכמעט לא בכוונה הציבו מראה מעוותת מול המציאות המיאשת. אלו הרגעים הכי ציניים של הטלוויזיה בארץ ישראל.

>> סרטו החדש של נדב לפיד כבש את פסטיבל קאן. הסערה הציבורית בדרך

"המסך המפוצל"

נתחיל ברגע מכונן לטלוויזיה המקומית: יום שבת, 2 במרץ 2002. אלה השנים הקשות של אינתיפאדת אל אקצה, תקופה מדממת וקשה שבה אזרחים ישראליים פחדו לעלות על אוטובוס מחשש שיסיימו את חייהם. ובשבת הזאת היה עוד פיגוע כזה, בשכונת רמת ישראל בירושלים, עוד יום שחור בישראל. אבל כאן מגיע הקאץ', כי במקביל לפיגוע היה גם משחק כדורגל. והיה מי שהחליט שזה בהחלט יהיה רעיון טוב לשדר במקביל – שני שליש לגופות מהפיגוע, ועוד שליש למפגש בין מכבי חיפה למכבי קריית גת. עוזי פלד ז"ל, איש חשוב בתולדות הטלוויזיה שלנו (בלי ציניות), עוד תירץ אחר כך ש"לא ייתכן שהמחבלים יקבעו לנו את לוח השידורים". הם לא קבעו, אדוני, אתה קבעת.

אורן חזן נכנס לאח הגדול

ביחס לטלי גוטליב, דודי אמסלם או שלמה קרעי – אורן חזן באמת נראה כמו מופת פרלמנטרי. אבל זו חוכמת בדיעבד – בזמן אמת חזן היה אחד הגורמים הכי משחיתים שהיו בפוליטיקה הישראלית, דור שני לפוליטיקאים פופוליסטים ועלובים, אדם שאחראי על שורה של מהלכים מביכים, כולל הרגע שבו עמית סגל חשף איך חבר כנסת בישראל ניהל פעם קזינו בבורגס לרבות נערות ליווי. אבל חזן הוא חזן – הוא נבחר, ואז לא נבחר, ובא לציון גואל. מי שבאמת חטאה היתה הפקת "האח הגדול", שהחליטה שהטיפוס המפוקפק הזה הוא חומר לא רע לריאליטי – והכניסה אותו לבית. בשתי עונות שונות. באחת מהן הוא אפילו ניצח לתפארת מדינת ישראל. פלא שהגענו עד הלום? לכאן הלכנו.

דודו טופז מבקש רשות מפצועת פיגוע

ממשיכים באינתיפאדה הנוראית ההיא, וחוזרים לעוד רגע מוזהב של טלוויזיה אפלה. התכנית היא "הראשון בבידור", 22 בינואר, 2002. דודו טופז ז"ל עולה לשידור אחרי עוד פיגוע מזעזע – גם אז, בירושלים. היו תקופות שבהן עוד חשבו לבטל שידורים, אבל לך תתעסק עם דודו של אז. הוא שידר, ואז החליט לעשות מעשה – הוא רצה לקבל אישור לשדר תכנית בידור בלילה כזה. אז הוא שלח צלם ומקליט לבית חולים, שם שכבה פצועה בשם מזל, ו"ביקש ממנה רשות". מזל, עם צינורות האינפוזיה עליה, כמובן הסכימה (היא הבינה בדיוק לאיזה משחק היא נקלעה) – ופתיח התכנית הקרנבלי התנגן תוך מספר שניות. הציניות צרמה גם אז, והיא נראית הרבה יותר מזעזעת.

"פספוסים" וסוריה

גם "פספוסים" מרגישה היום כמו מוצר מוזר מאוד, אבל היתה תקופה די ארוכה שבה תכנית המתיחות שלטה ללא מיצרים בטבלאות הרייטינג. עד רגע אחד שעבר את הגבול – בשנת 1997, החליט שילון למתוח חבורה של מפורסמים (בהם רולנדה שגרן תבדל"א ואהוד מנור ז"ל), שעלו על טיסה, ולביים נחיתת אונס ב… סוריה. מצחיק, נכון? האמת שלא ממש. לפחות לא את מנור עצמו, שביקש לא לשדר את המתיחה. היא שודרה רק שנים אחר כך, אבל הרגע עצמו היה עוד רגע שבו מכרנו את הבושה – לטובת עוד כמה ניסיונות לייצר רייטינג.

איתמר בן גביר מנורמל בתקשורת

החברה הישראלית מאוד אוהבת לקחת דברים מאמריקה – מותגי יוקרה, שחקני כדורסל, סדרות מוערכות. ולפעמים, היא גם לוקחת פוליטיקאי – התקשורת הישראלית מאוד רצתה טראמפ משלה. כזה שיחזיר לה קצת רלוונטיות, בתקופה שבה כולם מקבלים את החדשות בסמארטפונים. ואז הגיע איתמר בן גביר – אמנם כהניסט, אבל סחבק של הרבה מאוד עיתונאים עוד מימיו כעורך דין (וכפעיל ימין קיצוני), שידע איך להוציא מהם את המיטב. לכאורה, הדיל המושלם – ערוצי התקשורת נתנו לו זמן אוויר חופשי להתלהם באולפן, והוא נתן להם רייטינג וסנסציות שתמיד טובות לחשבון הבנק. וכך התקשורת המשיכה את הרומן שלה עם בן גביר, כולל במערכת הבחירות האחרונה – של 2021. הם צחקו כל הדרך אל הבנק, ואנחנו בכינו – כשהליצן התמנה לשר לביטחון לאומי, בראש מפלגה של 14 מנדטים.

אורנה בן דור באח הגדול

שוב "האח", כי אין מה לעשות. חוזרים לקיץ 2022, למה שהיתה אחת העונות הטובות של הפורמט. בסיטואציה מסוימת, אחד הדיירים (נתנאל רודניצקי) העז להצדיע במועל יד נאצי. ומאז, "האח הגדול" שנתן ללא מעט דברים חמורים לא פחות (מבריונות, דרך הצפת טראומות ואפילו אלימות של ממש), נדהם שזה קורה אצלו בבית. ואז הוא הביא את אורנה בן דור, יוצרת הדוקו המוערכת, כדי להרצות להם על השואה. יש פה ציניות כפולה – מצד אחד האח נתן לפריק שואו של העונה הזאת להשתולל, כמעט בלי לגעת בדיירים שמביאים לו רייטינג ושואו. ומצד שני, הם באו כדי לעשות להם "נו נו נו". רגע ציני נהדר, שראוי לכבוד.

דודו טופז ולריסה טרימבובלר

כשטופז ז"ל הלך לראיין פצועה בפיגוע ו"לקבל ממנה רשות" – הוא היה בשיאו. מלך הרייטינג, מלך ישראל, מלך העולם. אבל מה קורה כשהמלך מאבד את הכתר? קורה האירוע שמתרחש בתכנית "הכל 10", ששודרה בערוץ 10 והביאה נתוני רייטינג מעליבים. אז כדי למשוך קהל, אחרי תכנית בכורה שהיתה כישלון מהדהד – מביאים את לריסה טרימבובלר, זוגתו של רוצח ראש הממשלה יגאל עמיר, שתדבר על הקשיים שלה ושל בעלה. טופז, שהגיע מרקע שמאלני (פעם הוא הרס לשמעון פרס מערכת בחירות שלמה), אמנם התנצל – אבל זה לא כיסה על הציניות הפשוטה. איך מאחורי הכסות של "זכות הציבור לדעת" ו"הסקרנות", מכשירים את אשת הרוצח (ובדרך גם את הרוצח עצמו) – והכל בשביל להנשים עוד טיפה את הקריירה שכבר אז, גססה.

תופעת הדוקו-טאלנט

יא ממזרים, אנחנו רואים מה אתם עושים שם. החוק מחייב את הערוצים המסחריים להשקיע בתכני פריים – ביניהם יצירות דוקו, לטובת הציבור. אבל הממזרים האלו מצאו לופ-הול: הם פשוט מחטטים במאגר הטאלנטים שלהם, ולא פעם יקחו גם את האיש הכי מעורר מחלוקת, ונותנים לו להוביל ""דוקו"" חושפני על נושא מעורר מחלוקת, שרוב גם כולל חשיפות אישיות מהזן הצהוב. הפונדקאות של אסי עזר, מחשבות על פתיחת הנישואים של שי-לי שינדלר ו"סרט התעודה" סביב החתונה של אנה אהרונוב הם לעג לרש לתחום הדוקו המצוין שיש בישראל, והתחמקות דוחה מחובות ואחריות.

התרבוש של בייגה

לא תמיד הציניות מגיעה במקרים מעצבנים כמו טופז וטרימבובלר. לפעמים, היא מגיעה דרך המעגל – דן שילון באמצע שנות התשעים היה יכול לעשות הכל. יחד עם טופז, הוא שלט ביד רמה בערוץ 2 – וגם בפוליטיקאים, שחיפשו את זמן האוויר ששילון הציע. אז פעם אחת, הוא הכניס למעגל אחד את צביקה הדר (ז'וז'ו חלסטרה בשבילכם), פנינה רוזנבלום, שרהל'ה שרון ו… שר האוצר, אברהם בייגה שוחט. ובאקט שלא נראה לאף אחד לא בסדר, או טיפה מוזר, ז'וז'ו הלביש תרבוש על ראשו של שר האוצר בממשלת רבין. אז, אנשים עוד עיקמו את האף. היום, פוליטיקאים עשו דברים הרבה יותר בזויים כדי להיבחר. אולי זו בכלל היתה נבואה – לימים שבהם פוליטיקאים מסודרים עם חליפות הולכים לטמטם לנו את השכל בטיקטוק.

יאיר מראיין את טומי

עוד רגע שלא ברור מי אישר, אבל כנראה שברור למה אושר. התקופה – רגע לפני הרכבת הממשלה השנייה של אריאל שרון. טומי לפיד הוא אז פוליטיקאי די משופשף שעומד להיות שר בכיר בממשלת הימין שהקים שרון. ראיונות עם פוליטיקאים הם תמיד מצרך חשוב עבור הציבור, על אחת כמה וכמה בתקופה כל כך גורלית. אז טומי לפיד ז"ל הגיע להתראיין אצל לא אחר מהבן שלו. יאיר לפיד אירח את אבא טומי לראיון שבו שאל אותו קצת שאלות קשות, אבל אחר כך נכנס איתו לדיאלוג שמאלצי על מדינת ישראל, שבסוף נגמר בשאלון ובשאלה הנצחית "מה ישראלי בעיניך" (כשטומי עונה: "אתה", לקול התשואות). אתיקה? הגינות בסיסית? אובייקטיביות? לקקנות פחות מובהקת? כל זה נזרק לפח באותו רגע. מצד שני, היום ברדוגו אפילו לא מתאמץ להעמיד פנים כשהוא מראיין את נתניהו.

אליהו יוסיאן מפרסם לנו מזגן

עוד מצטרף טרי לרשימה, הפעם דווקא מהחלק של הפסקת הפרסומות. מילא החטא הערכי של להביא איש כל כך מעורר מחלוקת (רמז: מעורר מחלוקת זה אדם שכינה את הציבור החילוני-ליברלי "אויב המדינה היהודית"), אבל התגובת המשך של בעלי טורנדו שפשוט זורקת זין בבוטות על הציבור שזעם בצק. אומרים שאין פרסום רע, אבל אנחנו רק יודעים שזו פרסומת שעשתה לנו כל כך רע עד שחיפשנו עוד דמויות לפרסומות רעות שכאלו.

שלי מראיינת את עמיר פרץ

9 בנובמבר, 2005 היה מאורע היסטורי לא קטן – זה היה הרגע שבו עמיר פרץ, מרוקאי משדרות, הפך ליו"ר מפלגת העבודה. בדרך, הוא הגיע לתחנה די קבועה של לא מעט פוליטיקאים – והיא "פגוש את העיתונות", בהגשתה של עיתונאית העל דאז שלי יחימוביץ'. יחימוביץ', כבר אז עיתונאית עם השקפת עולם חברתית די ברורה, סיפקה לפרץ ראיון די מפנק שבו לא הקשתה עליו יותר מדי, וכמעט לא הסתירה את אהדתה המופגנת כלפי המרואיין שלה. אחר כך גילינו מה עמד מאחורי הראיו כשימים ספורים לאחר שהוא הסתיים, יחימוביץ' הצטרפה כחברת כנסת לרשימת העבודה. עוד מקרה שבו, בזמנים הרבה יותר שפויים, התקשורת התעלמה מכל הכללים שאמורים להיות, והיתה צינית להחריד על חשבון כולנו.