מאחורי הטירוף של טל פרידמן מסתתר משהו אחר לגמרי. ריאיון

הסדרה החדשה של טל פרידמן בכאן 11, "אבא משתדל", עשויה להיות מפתיעה – לפחות אם לא עדכנתם את הדימוי שלכם ביחס לטל פרידמן בשנים האחרונות. הוא נחשף יותר בסטנדאפ שלו, עושה מוזיקה ובנושא ההורות הוא כבר נגע מקרוב בסדרה הדוקומנטרית שיצר בערוץ 10, "להיות אבא", בה גם התייחס לחיי המשפחה שלו עצמו כאב לילדה על הספקטרום האוטיסטי. ועדיין, יש משהו לא אופייני בלראות אותו בדרמה קומית, גם אם הוא משחק בה אבא ילדותי ומנותק מעט מהמציאות, עם הרבה כוונות טובות אבל יכולת תכנון לקויה. תכונות בעייתיות במיוחד לאור הבעיות איתן מתמודדת הבת שלו, דנה (ג'וי ריגר) – כפי שאומרת לו אשתו ממש בסצינה הראשונה של הפרק הראשון: "שינויים זה רע לה. היא צריכה יציבות". ויציבות – פרידמן יודע את זה טוב מאוד על עצמו – אף פעם לא הייתה התכונה הראשונה שעולה בראש כשחושבים עליו.

על פיתוח התוכנית החל פרידמן לעבוד כבר לפני כמה שנים, אז עבור ערוץ 10, "בלי קשר לסדרה התיעודית", הוא אומר. שנה קודם לכן הוא הנחה בערוץ תוכנית אירוח קומית בשם "הכל אבוד", שלא האריכה ימים, ושם הציעו לו לפתח סדרה שתבוסס על חייו. אבל פרידמן רצה להרחיק את הסדרה מעצמו, אז הוא יצר סיפור "על בן אדם שעוזב את הבית לגמרי כי הוא מדריך תיירים בחו"ל, ואחרי 15 שנה כשהוא פתאום לא עובד ורוצה לחזור לחיק המשפחה – הוא מגלה שהכל כבר אחר". לכתיבה הצטרף התסריטאי הותיק רן דברת (שכתב בין היתר גם ל"ארץ נהדרת" ו"חלומות בהקיציס"). "כשזה היה בערוץ 10 בנינו את זה כסיטקום, למרות שנטיית הלב שלי הייתה לדרמה קומית, שזה מה שאני אוהב. ואז פתאום ערוץ 10 נסגר ובכלל מצאנו את עצמנו בלי תוכנית, וזה היה אחרי שכתבנו כבר עשרה פרקים. למרבה המזל, המפיקה שלנו התעקשה וחיפשה מקום שירצה את זה, עד שכאן 11 לקחו את התוכנית – אחרי שבמשך שנה חשבנו שזה כבר בכלל לא יקרה".

"אבא משתדל". איפה החתולים השמנים? (צילום: ינאי יחיאל)

"כולם שואלים אותי, זו סדרה על תמר? לא, זו לא סדרה על תמר. סיפור החיים שלי מורכב מדי בשביל סדרה"

בשלב הזה זה עדיין היה סיטקום?
"כן. שינינו את הפרקים שכתבנו, הכנסנו יותר אלמנטים מרגשים ויותר אלמנטים דרמטיים. רציתי שזה יהיה גם קצת כואב. אני לא רוצה להגיד פחות מצחיק. אני פשוט לא אוהב שמנסים להיות נחמדים, רציתי להגיד דברים בפרצוף בלי להיות פוליטיקלי קורקט. הדמות שלי היא לא דמות שסופרת או יודעת לספור את כל הרגישויות של היום, להתחמק מאזורים רגישים. לא, זאת לא סדרה נחמדה. זאת אפילו סדרה לא נחמדה – אבל היא עוסקת בנושאים שכולם יכולים להתחבר אליהם. המשפחה, היחסים, וכמובן העניין של הילדה המיוחדת".

בדרמה קומית יש לך ארגז כלים שלם לטפל בסוגיה הזאת. איך טיפלת בדמות שלה כשזה עוד היה סיטקום מיינסטרימי?
"זה טופל שם באותה צורה בדיוק. מן הסתם, אנחנו חס וחלילה לא צוחקים עליה. אנחנו צוחקים על הסביבה שלה: על האבא שבאמת לא מבין איך מדברים, איך מתנהגים, כמו כל אחד אחר שלא כל כך יודע איך מתנהגים לילדים מהסוג הזה ובגלל זה הוא בעצם ברח מהבית כל כך הרבה שנים. צוחקים על הסביבה שמנסה להיות פוליטיקלי קורקט לגבי זה ועל כמה שזה מגוחך. אבל יש בסדרה עוד הרבה דברים, כמו הבן שלי הגדול שהשתחרר מהצבא ומאז הוא 'נסיך גבר'".

מאז הוא… מה?
"בדיוק כמו שהיה בחיים, הוא השתחרר מהצבא ולא ממש ידע מה לעשות עם עצמו. אז הוא יושב עם חבורה של עוד איזה שישה חבר'ה שהם בדיוק כמוהו והם לא יודעים על מה לדבר, הם פשוט יושבים כל היום ובעיקר אומרים 'נסיך גבר, נסיך גבר', שזה אומר משהו על החבר'ה האלה. הם לא יודעים מה קורה איתם. יש להם המון מידע שהם לא יודעים מה לעשות איתו, הם מבולבלים נורא, והם חבר'ה עם סרטים מהצבא, שהיו בעזה (בנו של פרידמן, אייל, שירת בהנדסה קרבית ונלחם במבצע צוק איתן – ע"ק), הם לא יודעים איך להתמודד עם זה. הכל נכנס, וזה עוד נדבך שהוא לא פחות חשוב ולא פחות מעניין מהילדה המיוחדת. כולם שואלים אותי, זו סדרה על תמר? לא, זו לא סדרה על תמר. ניקינו את זה מסיפור החיים שלי, סיפור החיים שלי מורכב מדי בשביל סדרה. ניסינו להנגיש את זה כדי שיבינו מי נגד מי", הוא אומר, בהתייחסות, בין היתר, לכך ששניים מהילדים שלו, אייל ותמר, הם מאומצים וממוצא אתיופי. "הרבה פעמים התסריט שקורה לי בחיים הוא הרבה יותר מדי מורכב ולא יאומן. אנחנו היינו צריכים להתמקד בלספר סיפורים".

למרות שזאת לא "סדרה על תמר", היא כן השפעה והשראה לסיפור. זה משהו שדיברת איתה עליו?
"זה לא אישיו. יש דברים שדומים לה, קווי אופי שרק אני מכיר מהחיים. אני לא יודע איך זה ילדים אחרים, אני מכיר רק את מה שאצלי בבית. לתמר זה לא כל כך משנה ולא מעניין אותה, יש לה את סדר היום שלה. היא אוהבת לראות בטלוויזיה רק דברים שממש לא הצליחו, אז אני מקווה שהיא לא תאהב את הסדרה הזאת. בגלל זה בפרק הראשון עשינו את הקטע שבו דנה מפתחת אובססיה לסרטון דיווח חדשות עם רובי המרשלג. לא שאני טוען שרובי לא מצליח חס וחלילה, אבל זה משהו שקורה, היא פתאום אוהבת סרטונים שלא קשורים לכלום והיא יכולה לראות אותם 400 פעם. היא מתחברת לזה וזהו, אף פעם לא ברור מה הסיבה".

"אני נראה משוחרר ומאלתר ומופרע, אבל כדי להגיע לזה אני צריך להיות סגור וממוקד. אני חייב להתפרע בתוך מסגרת"

דמות חינוכית ודביל

השם של הסדרה, "אבא משתדל", נשמע כמו תגובת נגד לכל עמודי ה"אבא פגום" למיניהם בפייסבוק. "אני ממש מקווה הסדרה יצאה פחות סחית מ'אבא פגום'", אומר פרידמן. "האבא בסדרה כל הזמן במאמץ ובהשתדלות להיות אבא וזה לא הולך לו. הילדה שלו לא אוהבת שינויים ולא יכולה להתמודד איתם, היא חייבת סדר, ופתאום נכנס לתמונה מישהו שלא מבין שום דבר על כלום. הוא אמנם מכניס המון רגש ואהבה ושמחת חיים, אבל זה גם הולך נגד השקט והשלווה. וזה תהליך. בגלל זה רציתי לעשות דרמה קומית ולא סיטקום, כי בסיטקום אין תהליך. פתאום אתה רואה שהילדים מתחילים לקרוא לו 'אבא' ולא 'יוסי', חוץ ממנה, אגב. היא היחידה שישר קוראת לו 'אבא' ולא שופטת אותו".

אתה גם עושה עכשיו לראשונה תפקיד בתיאטרון, בגרסת המחזמר של "רוק בבית הספר".
"זה תמיד קורה ככה, שאתה עובד על דברים אחד אחרי השני ואז איכשהו הם יוצאים באותו זמן. זה ספציפית משהו שלא חשבתי שאני אעשה אי פעם – מחזמר? בחיים לא הייתי מאמין על עצמי. אבל זה לא סתם לעשות מחזמר, זה לעשות ג'ק בלאק (ששיחק בתפקיד הראשי בסרט של ריצ'רד לינקלייטר עליו מבוסס המחזמר – ע"ק), זאת משימה שחייבים לקחת. וזה כבר עומד במבחן התוצאה. התחלתי לקבל מכתבים מילדים, כאילו אנחנו ב־1978. הורים שולחים לי תמונות של באס שהילדה פתאום ביקשה שיקנו לה, או ילד שקנה אלבום של לד זפלין או רוצה ללמוד תופים. זו הייתה המטרה וזו ההצלחה מבחינתי".

אז יוצא שאתה במקביל בתפקיד של אבא וגם של מורה בבית ספר. תרצה או לא תרצה, בסוף מצאת את עצמך בתור דמות חינוכית.
"תראה, אני בסופו של דבר די דביל, ו'אבא, אתה דביל' זו המחמאה הכי גדולה שאני יכול לקבל בתור אבא, גם אם אני הרבה יותר נורמלי מאשר בסדרה. וגם במחזמר קצת התמרדתי. אני שר, כן, כי זה רוקנ'רול, אבל לא הייתי מוכן לעשות העמדות. אני לא עושה תנועות. אני שונא העמדות. גם ב'ארץ נהדרת' אף פעם לא הייתי עושה. תסתכל עכשיו על קטעים ישנים, ושים לב שאני אף פעם לא שותף לריקודים".

מה יש לך נגד העמדות?
"זה שילוב של שנאה עסיסית לריקוד, עם זה ש… תראה, אני בתור ילד גדלתי עם צעדות נאציות".

מה?!
"אמא שלי חקרה את הקולנוע הנאצי, גדלתי עם זה בבית. אני לא יכול לראות את כל הסינכרון הזה, כל הצ'אק, צ'אק, צ'אק. ההנפת יד הזאת כל בוקר. כל דבר שעושים ביחד – לא נראה לי. ג'אגלינג, פנטומימה, החלקה על הקרח, אני מתעב, מתעב את זה, זה עושים לי עצבים. אבא שלי, מהצד השני, היה צוחק על זה כל הזמן, תמיד היו לו בדיחות שואה. בגלל זה צמחתי ככה. גם מצחיק וגם קשוח. השילוב הזה טוב".

טל פרידמן (צילום: רונן אקרמן)

קשוח? אתה לא נראה קשוח.
"לא קשוח, אבל יודע להתמודד עם חומרים קשוחים. רציני מאוד כשזה מגיע לעבודה ומחויבות, מאוד. הולך עם המטרה עד הסוף, ממוקד, יודע מה אני רוצה. גם עם הילדים שלי אני יכול להיות קשוח, אבל זה קשוח אחר. אני תמיד מנסה להבין אותם ואני גם יודע להבין אותם".

אתה אומר שאתה מאוד ממוקד מטרה ויודע מה אתה רוצה, אבל חלק ענק מההומור שלך נראה מבוסס על טירוף, על אילתור. אז הכל שם בעצם מתוכנן לפרטי פרטים?
"אני תמיד חייב להיראות משוחרר וכאילו מאלתר וכאילו דפוק וכאילו מופרע, אבל כדי להגיע לזה אני צריך להיות כל כך סגור וכל כך מדויק וכל כך ממוקד, אחרת זה לא יעבוד טוב. אם יש לי את זה, אני מגיע לזון שלי ושם אני יכול להתפרע. אם זה לא סגור ומדויק אני לא יכול להשתגע. אני חייב להתפרע בתוך מסגרת. בדיוק בגלל זה אני צריך במאי שלא יוותר לי, שיגיד לי – זה לא מספיק מדויק, עוד פעם, עוד פעם, בוא. בגלל זה עודד דוידוף, שביים את 'אבא משתדל', התאים לי בול, כי הוא משיג את המטרה בלי להתעקש. שיחרר אותי לגמרי אבל לא ויתר לי".

לא הרגשת מוזר שאתה מככב בסדרה שיצרת וכתבת, אבל מישהו אחר מביים ומחלק לך הוראות? לא חשבת לביים אותה בעצמך?
"לא לא, אני לא מסוגל לביים ואין לי סבלנות לעריכות. גם לא צריך לעשות כל כך הרבה. עודד כל כך מתאים לזה ואם הוא לא היה איתנו זו הייתה סדרה פחות טובה. צריך לדעת לשחרר ולהגיד: גם לאנשים אחרים יש מה לומר ואיך להתבטא פה, ולדעת לשתף איתם פעולה. אני עזרתי לו והוא עזר לי, אין פה היררכיה. ככה אני עובד עם כל הפרטנרים שלי, גם עם הילדים בהצגה. אני אומר להם – אל תתבלבל! והם מתבלבלים, כי הם ילדים. לפעמים אני שוכח שהם ילדים מרוב שאני רואה את כולם באותו גובה".

← "אבא משתדל", כאן 11, ימי שני 22:00