מחאה חברתית

מחאת הטראנס והפשיטה על הסאונה מוכיחות: השמאל אבוד

הרבה יותר מדי אנשים בשמאל הליברלי הגיבו בביטול או בעוינות למחאה נגד ביטול פסטיבל דוף ונגד הפשיטה על מועדון הסאונה. הסיבה שהם טועים היא הסיבה שהם מפסידים

מחאת הטראנס בכיכר. אפשרתם פגיעה בזכות אחת? אפשרתם פגיעה בכולן

צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס
מחאת הטראנס בכיכר. אפשרתם פגיעה בזכות אחת? אפשרתם פגיעה בכולן צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס
10 ביוני 2019

נתחיל בשורה התחתונה: אין מאבק זכויות שאינו חשוב. אין מאבק זכויות שחשוב יותר ממאבק זכויות אחר. אין לאף אחד זכות לבקש ממיעוט לגנוז את מאבקו לכבוד מאבק מרכזי יותר. היעדר סולידריות בין מאבקי זכויות הוא אחת הסיבות המרכזיות לכישלונם. ואולי הכי חשוב – כשמאפשרים פגיעה בזכות אחת, מאפשרים למעשה פגיעה בזכויות כולן.

ביטול פסטיבל DOOF והפיזור האלים של ההפגנה בכיכר רבין בעקבותיו, כמו גם הפשיטה המשפילה על מועדון הסאונה ברחוב קרליבך וההתעמרות בבליינים הגאים ששהו בו, קיבלו במהלך הסופ"ש הארוך תמיכה מסיבית ממקור בלתי צפוי: הפיד השמאלני-ליברלי ברשתות החברתיות. בין זעפופי הטוויטר הקבועים אפשר היה למצוא שני טיעונים מרתיחים ביותר, נפוצים בהרבה ממה שאפשר היה לקוות, ולפיהם זה בדיוק מה שמגיע לאירועים בהם אפשר למצוא סמים ואין מה למחות על כך כי ישנן כרגע מחאות חשובות יותר.

את הטיעון בעניין הסמים אפשר לפרק לרסיסיו המגוחכים בקלות. את כמות הסמים הדלה שנתפסה בשני האירועים גם יחד אפשר למצוא, אם מתעקשים, גם בסלונים פרטיים של אזרחים נורמטיביים. אין מסיבה או בר פופולרי בעיר שפשיטה עליהם לא תוביל לתוצאות דומות. לתל אביב יש בעיית סמים לא פשוטה ובקהילת הלהט"ב היא אפילו קשה יותר בגלל החיבה שרוכשים גייז לקריסטל מת', אבל הבליץ המשטרתי על מועדון הסאונה לא בדיוק הפיל רשת מבריחים בינלאומית ו-70 שנות כישלון של המלחמה בסמים כבר הוכיחו שגם אלף פשיטות משטרה לא יטפלו בבעיה. נקסט? נקסט.

המחאה בכיכר נגד ביטול DOOF. חופש זה חופש, או שיש אותו לכולם או שאין לאף אחדצילום: אורן זיו, אקטיבסטילס
המחאה בכיכר נגד ביטול DOOF. חופש זה חופש, או שיש אותו לכולם או שאין לאף אחד
צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס

אבל אם את עניין הסמים אפשר לייחס לבורותם של המגיבים, איך אפשר להבין את הבוז למוחים בטענה שיש דברים חשובים מכך למחות עליהם? איך אפשר לקבל אמירה כזאת מאנשים שנאבקים בשחיתות ושומעים את אותו הדבר בדיוק מאנשים שנאבקים בכיבוש? או אנשים שנאבקים בכיבוש ושומעים את אותן המילים ממי שנאבק למען צדק חברתי? ובעיקר, מה עוד צריך לקרות כדי שנבין שכל המאבקים הללו קשורים זה לזה ומחוברים האחד לשני בעבותות של היגיון? ושהאלימות המשטרתית אינה מבחינה בין מחאה למחאה?

גם אם נשים בצד צקצוקי דודים ודודות שלא היו מזהים את ההבדל בין "מסיבת סמים" ומסיבת תה גם אם היו נקלעים לשתיהן, בין המתחפרים בטיעונים שמרניים אפשר היה למצוא גם הרבה תל אביבים צעירים ונאורים בעיניי עצמם שפשוט לא מבינים שהמאבק על הזכות לרקוד, לבלות ולשפר את התודעה כרצונך אינו שונה מהותית מכל מאבק אחר על זכויות. חופש זה חופש. או שיש אותו לכולם או שאין לאף אחד.

כן, ברור שישנם מאבקים מרכזיים יותר ופחות וציבורים מוחלשים יותר ופחות, אבל הניסיון לקבוע היררכיה פנימית של חשיבות ביניהם הוא דרך מצוינת לפגוע בכולם והפרד-ומשול שמשרת בעיקר את הממסד. בארצות הברית כבר למדו כוחות השמאל הפרוגרסיבים שאפשר לחבק כל מאבק זכויות באשר הוא, ולא רק שאף מאבק אחר אינו נפגע מכך, קואליציית הארגונים והמאבקים ממשיכה לצמוח ולשגשג עם כל מאבק נוסף. אצלנו רבים עדיין בטוחים שכל מאבק שאינו בנפשם בא בהכרח על חשבונם. מעניין מי ינצח קודם.