נטפליקס שלפה את התותחים הכבדים, אבל מסרבת לבחור צד

בשבוע בו החלה העונה השלישית של "הלוטוס הלבן", ענקית הסטרימינג נטפליקס היתה חייבת לשלוף את התותחים הכבדים, ולתת לצופיה מותח פוליטי בכיכובו של רוברט דה נירו כנשיא ארה"ב לשעבר. "יום האפס" נשמעת די מבטיחה, עם קאסט מרשים וצוות יוצרים מרשים לא פחות – הבמאית לזלי לינקה גלאטר, שביימה סדרות טלוויזיה רבות (ביניהן "הומלנד") נואה אופנהיים שכתב בין היתר את "ג'קי", ואת אריק ניומן שיצר את "גריזלדה", וכתב שני פרקים ב"נארקוס", ואפילו את זוכה הפוליצר מארק שמידט. אז זה בטח לא יכול להיכשל, נכון? נכון?!

>>

במרכז "יום האפס" עומד ג'ורג' מאלן (דה נירו), נשיא ארה"ב לשעבר שפרש בתום הקדנציה הראשונה שלו בשל טרגדיה משפחתית, ועוד כמה שלדים בארון. כשכל רשתות המחשב בארה"ב קורסות במתקפת סייבר שגורמת לאבידות רבות, הנשיא לשעבר נדרש להיות הפרויקטור שינהל את המשבר – אבל הוא מתחיל לשמוע קולות ולתהות על טיב שפיותו. הפרמיס מספיק מעניין בשביל לתת לסדרה הזדמנות, והמשחק של רוברט דה נירו שווה את הצפייה כמעט בכל פרויקט בו השתתף. ועדיין – זה עדיין לא המותחן הפוליטי-פסיכולוגי שרציתי שזה יהיה.

כשהתחלתי את הצפייה חשבתי שמאלן יהיה נשיא חמוד כזה, כמו קיפר סאת'רלנד ב"השורד המיועד", אבל זה לא המצב. במקום זה, קיבלנו נשיא שעושה דברים ממש מפוקפקים בניחוח חזק של נאו-מקארתיזם. למרות שהסדרה ניסתה לטשטש את השיוך הפוליטי של הדמויות, היא כן מנסה לאזן, וזה באמת מעניין לראות פרוטגוניסט שעושה דברים מפוקפקים, אין מה להגיד. אבל זה פשוט לא מה שהקהל צריך עכשיו. כעת יותר מתמיד, התרבות צריכה להוות קונטרה למה שקורה כרגע. על הסדרה הזו התחילו לעבוד בשנת 2022, וכמו שכולנו יודעים, היו לא מעט דברים שקרו מאז: מלחמת רוסיה-אוקראינה, ה-7 באוקטובר, טראמפ ניצח בבחירות, ביבי התחיל להעיד… כן, השלטון חייב קונטרה. גם בארה"ב וגם אצלנו.

טראמפ חזר על סטרואידים, אצלנו המצב לא הרבה יותר טוב, ושלא נתחיל לדבר על גרמניה ומפלגת הימין הקיצוני שזכתה במקום השני בבחירות. אתם זוכרים מה קרה בפעם האחרונה שבה מפלגה עם זיקה נאצית שלטה בגרמניה?! המצב לא טוב וכרגע מה שצריך להראות בטלוויזיה אלה גרסאות קיצוניות של מציאות קיצונית. זה לא הזמן לנסות לטשטש את הזהויות הפוליטיות של הדמויות, זה הזמן לבחור צד. ולא – זה לא באמת קשה להבין לאיזו מפלגה כל דמות משתייכת, אבל עצם ההסתרה מרגישה כמו ניסיון התחמקות, ולא כמו בחירה אמנותית. גם אם הם היוצרים היו בוחרים באופן מובהק בצד הימני של הקשת הפוליטית, זאת עדיין הייתה בחירה שהייתי יכול לכבד – במקום יוצרי "יום האפס" בוחרים לטשטש את האמת, ולשבת על הגדר. 

לא אשקר, נהניתי מהצפייה ב"יום האפס". כסדרת מתח גנרית על נשיא ארה"ב, היא שווה צפייה אפילו אם רק בזכות המשחק המצוין של דה-נירו (ג'סי פלמונס וליזי קפלן הם רק בונוס), לצד החיבורים הקטנים לאירועים מהמציאות העגומה שלנו, שזה בהחלט טאץ' נחמד. אך רוב האירועים שהסדרה מדברת עליהם כמעט לא רלוונטיים. ימנים קונספירטיביים ונשיאים מגמגמים זה לא חדש, והאקלים הפוליטי של היום לא מאפשר לתרבות לשבת בשקט. יצירות שמדברות על פוליטיקה צריכות להיות פוליטיות: הן יכולות להיות שמאלניות, הן יכולות להיות ימניות – אבל שינקטו צד. שיציבו מראה למציאות, ולא יתחמקו ממנה לטובת בידור זול, לא משנה כמה מדהים רוברט דה נירו משחק.
"יום האפס", עכשיו בנטפליקס