2025 הייתה השנה שבה עזבתי את ישראל. שום דבר אינו סופי, ואני יכול תמיד לחזור, אבל לזמן הקרוב אני מתגורר בברלין, ישן בברלין וחי בברלין. למה? מה הסיבות שגרמו לי בגיל 30 לנטוש את המשפחה, את החברים ואת מה שאפשר בנדיבות לקרוא לו קריירה בישראל, לטובת העיר האירופאית הקרירה ומלאת האנטישמים המפחידים? שבו והקשיבו, ואני אספר לכם.

>> שנה זוועה: מצעד הרגעים הכי מחרידים של 2025 בטלוויזיה שלנו
>> המהפכה בוטלה: דירוג הסרטים הכי טובים של 2025 בסטרימינג

1. הקומדיה בישראל

מאז שאני זוכר את עצמי, רציתי לעסוק בקומדיה. בגיל 18 עליתי לראשונה על בימת סטנדאפ בתל אביב ובעשור פלוס שהגיעו אחרי זה ניסיתי ליצור קומדיה בארץ ישראל בכל דרך אפשרית: סטנדאפ, כתיבה, מוזיקה, מערכונים, מופעי פרינג'… ראיתי את עצמי הופך מילד פלא צעיר עם ניצוץ בעיניים למבוגר מריר שמתלונן על הצעירים שעוקפים אותו בסיבוב. האם אני פשוט לא מוכשר מספיק בשביל להצליח בעולם הקומדיה? לא הייתי מוכן להתמודד עם האפשרות הזאת. אז ארזתי מזוודה, נטשתי את כל ההתקדמות שעשיתי בעולם הקומדיה בישראל והתחלתי מחדש בברלין – זקן יותר, ממורמר יותר ומוכן ליצור קומדיה באנגלית, שהיא אפילו לא השפה הרשמית של המדינה בה אני חי. האם זה היה רעיון טוב? נאלץ לחכות ולגלות.

2. האימפרוב

ואם כבר לעשות קומדיה בשפה זרה בעיר זרה, למה לא להתנסות בסוג חדש של קומדיה? כמו זוג נשוי שמחפש לפלפל את מערכת היחסים, אני והסטנדאפ הסכמנו להכניס משתתף שלישי למערכת יחסים – אימפרוב. נכון, אימפרוב קומי על מגוון צורותיו קיים גם בארץ הקודש, אבל מאז אותה חופשה בברלין לפני כמה שנים, כשרגלי דרכה לראשונה ב-Comedy Cafe Berlin, התאהבתי בסוג המסוים הזה של אימפרוב באנגלית. ברלין מעניקה לי את ההזדמנות להתנסות בצורת האמנות הזאת, בין אם זה במסגרת במות פתוחות או ג'אמים או שיעורי אימפרוב ממורים מקצועיים. שוב, אלו הם דברים שיכולתי לעשות גם בישראל, אבל יש משהו בלהתחיל את מסע הקומדיה החדש הזאת בארץ חדשה שמרגיש מתאים. הרי אימפרוב בנוי על ספונטניות – אז למה שלא נגיד "כן ו…" לחיים החדשים האלו.

3. מזג האוויר

ברלין היא לא רק עיר עם סצנת קומדיה מפותחת באנגלית, היא גם עיר אירופאית הידועה במזג אוויר קריר. בתור חובב חורף אדוק התרגשתי להגיד "יאללה ביי" לזיעה המוגזמת של ישראל החמה והלחה, ו"האלו" לקור המחשל של ברלין. בזמן שאבא שלי ממשיך להתלונן בטלפון על כך שבחודש אוקטובר הוא עדיין צריך לישון עם מזגן, אני אשב לי בכורסה עם כוס תה חמימה. ובכן, מתברר שהחורף הברלינאי קשוח אפילו לחובב קור כמוני, ויש ימים שבהם אני מוצא את עצמי מתגעגע לחמימות התל אביבית ולתחושה של לצאת החוצה מהבית בלי שני סווטשירטים ומעיל. ניחא, קפיצה קצרה לתל אביב בתקופת הקיץ תגרום לי להיזכר במהרה למה ברחתי מלכתחילה.

בתמונה לא רואים את הקור. ברלין (צילום: שאטרסטוק/טיים אאוט וורלדווייד)

4. התחבורה הציבורית

יתרון נוסף שיש לכל בירה אירופאית על המדינה המזרח-תיכונית המסכנה שלנו, הוא כמובן תחבורה ציבורית איכותית. לא עוד לחכות שעות בתחנת אוטובוס מוזנחת, ללא צל או הגנה מהגשם, רק כדי להידחס לתוך אוטובוס מקרטע מלא במסכנים אחרים במידה והנהג אדיב מספיק כדי אשכרה לעצור בתחנה, וכמובן לשלם על כך מחיר מופקע שעולה ועולה הודות לשרת התחבורה שלנו – מירי רגב (עוד אישה שאוהבת להיות מחוץ לארץ). ובכן – תנו לי לספר לכם: התחבורה הציבורית פה היא אכן שיפור ניכר לעומת זאת שבישראל, אבל המצב עדיין לא מושלם. כן, מתברר שאפילו הגרמנים לא מצליחים לגרום לרכבות לצאת בזמן. אתה עדיין יכול למצוא את עצמך מחכה עשרים דקות בכפור לאוטובוס שיביא אותך לרכבת שתביא אותך לרכבת תחתית שתביא אותך הביתה. מתי כבר ימציאו טלפורטציה?

לא מה שסיפרו לסבתא שלנו. תחב"צ ברלינאי (צילום: BVG)

3. משבר גיל שלושים

בניגוד לגורמים חיצוניים כמו מזג אוויר ותחבורה ציבורית, הסיבה המרכזית למעבר הגדול שלי היא דווקא משהו פנימי: משבר גיל שלושים. כן, לאחר שלושה עשורים בישראל, עם זקן אפור שמקנה לי מראה של בן 45 לפחות, הגעתי להבנה המזעזעת שאני לא נהיה צעיר יותר ושהזמן ממשיך לצעוד. בגיל שלושים, ללא קריירה, זוגיות או משפחה משלי, הפיתוי לטוס למדינה אחרת גבר וגבר. כן, משבר אמצע החיים מכה בכולנו, לפעמים מוקדם יותר מהמצופה. יכולתי לקנות מכונית ספורט מגניבה או להתחיל ספורט אתגרי, אבל אני שמנמן, עצלן וחסר רישיון נהיגה אז החלטתי להקים חיים חדשים באירופה. כל אחד והבחירות שלו.

אם למות כמו כלבה, אז לפחות שהפארקים. ברלין (צילום: שאטרסטוק/טיים אאוט worldwide)

2. המצב המדיני

מה? אה, כן! בטח! כמובן שהמעבר שלי לברלין היה מונע מסיבות פוליטיות! לא יכולתי לעמוד בצד בזמן שמדינת ישראל נופלת למדרון פאשיסטי! לא יכולתי עוד לתמוך בממשלה הנוראית הזו ש… טוב, זה לא בדיוק נכון. אני כן מתנגד לממשלה הנוראית של ישראל, אבל זה יהיה שקר להגיד שהירידה שלי מהארץ היא אקט פוליטי. זה הרבה יותר קשור לרדיפה אחרי חלום ילדות מופרך של לגרום לאנשים לצחוק, מאשר לסמוטריץ', בן גביר או כל שאר השמות האלו. אם כבר, המעבר לברלין מקנה לי את ההזדמנות להתנתק קצת מהפוליטיקה המקומית ולשכוח מעט מהדמויות המפחידות האלה שהתנחלו על מסכי הטלוויזיה בישראל. מי זה ביבי בכלל? לא זוכר כלום.

סליחה, תזכירו לי מי אתם? (צילום: גיל כהן-מגן/AFP/גטי אימג'ס)

1. החיים הנורמליים

כן, בסופו של דבר המעבר לברלין הוא גם ניסיון לחיות חיים נורמליים. חיים רגילים ושקטים, בלי ירידה למקלטים באמצע הלילה, בלי הפגנות בלתי פוסקות כדי להגן על עצם הקיום שלך, בלי רדיפה אחרי הצלחה ויראלית בתקווה להרשות לעצמך יום אחד לגור בדירת חדר בדרום העיר. ברלין היא לא עיר מושלמת, יש בה הרבה בעיות, אבל יש בה גם המון אנשים שמנסים לחיות את החיים הנורמליים האלה, ואולי אפילו יצליחו יום אחד. אני מבלה הרבה זמן לבד בעיר הזאת, הולך לי ברחובות היפים ומקשיב למוזיקה נעימה. אחת הלהקות האהובות עליי בזמן האחרון היא Semisonic שאולי זכורים לכם מהלהיטים "Closing Time" ו"Secret Smile", אבל דווקא השיר הפחות מוכר שלהם "Ordinary Life", הפך להמנון בשבילי על אותו דבר שכולנו מנסים להגיע אליו, בדרך כזו או אחרת.

• סיכום שנה
• טור אישי
• ברלין
• הגירה
• ישראלים בחו"ל