ה-7.10.23, ב-11:00. אשתי ואני נוחתים בציריך בטיסה מקוסטה ריקה אחרי שלושה שבועות של ירח הדבש (נשוי בפעם שנייה, מאושר ומבחירה). הילדים שלי באשקלון אצל ההורים שלי, יש עוד שתי טיסות קונקשן עד הארץ ופנטזיה לקנות אפל וואטש, ובעודנו יוצאים משרוול המטוס – מגלים שהמדינה שלנו נכבשת. לפחות ככה זה היה נראה משם. ההורים לא עונים לטלפון כבר 40 דקות, השכן הרגע עדכן שהיו שתי נפילות ליד הבית, ואני בהתקף חרדה ולא מפסיק לבכות ליד אנשים זרים שלא מבינים את גודל האירוע. אחרי תחנונים בדלפק שירות, תוך כדי שאשתי מתפקדת ואני מתפרק, מצליחים לתפוס טיסה לארץ שיוצאת מיד. כמה שעות אחרי הילדים לידי, הגרושה בסדר, המשפחה בחיים – הלב נרגע. אבל הכל השתנה.

>>ברוכים הבאים לפלורנטין: 11 טיפים חשובים לתל אביבים החדשים

הייתי אמור לחזור ולסיים אלבום ללהקה שלי, Benjamin’s Brother, והקלטות של איפי חדש בעברית. חלומות על שתילת חורף בגינה שלנו ביפו, והבטחה להשקיע את הזמן עם הילדים בצורה יותר נכונה ומלמדת. חלומות על מידברן עם חברים, וחגיגות יומולדת לאשתי, לבן שלי ולי. חלומות על הרחבת המשפחה. המציאות הייתה מורכבת יותר. הביטחון נעלם, הבית נעול ואני מחפש נקודות אחיזה ומגלה שאני לא מצליח להגיד לילדים שלי את המילים ״אני אשמור עליך״ או ״יהיה בסדר״.

שלושה שבועות בדיוק מפרוץ המלחמה גויסתי. אז לקחתי איתי גיטרה, אמרתי שלום לילדים, ולאישה שהרגע התחייבתי אליה, וגם שלום לאלבום וחצי שהיו אמורים לצאת לעולם – ועליתי צפונה. הדבר הראשון שקרה לי ברגע שהגעתי לגדוד היה להיכנס מתחת למחסות, כי יורים עלינו. 7 שניות מפרידות בינך לבין הטיל, ואין לך שום התראה. אתה פשוט מתפלל שזה לא ייפול עליך. והכל מתערבב. הימים הם פשוט יום אחד ארוך שלפעמים נקטע כי אתה מגיע לביקור בבית. התחושה בבית מוזרה, כאילו אתה אורח, מפיג געגוע ושוב נעלם, אתה בן 18 שוב שנרדם באמצע ארוחת שישי, ואתה חרמן, רעב ועייף כל הזמן, ואתה גם אבא וזה כל כך מיינדפאק עד שאתה פשוט מקבל את זה, כי אם כבר זה קורה – אז בוא נתמסר. כמה פעמים יצא לי לחיות הזיה? אז התמסרתי.

תראו, אני בסך הכל אמן שמצא את עצמו בגיל 36 לובש ירוק ומקבל משמעות. התנדבתי בחמל החטופים, נסעתי מדרום לצפון כדי למסור חבילות, ושום דבר לא הביא לי את הסיפוק מלהגן על המדינה ועל הבית שלי במצב הנוכחי. במקום לשקוע בדיכאון, מצאתי את עצמי פורח בתקופה שבה כל החיים שלי נעצרו. מקצועית, אני ללא פרנסה. הלב שלי מחולק בין עזה אשקלון ותל אביב, אבל איכשהו אני מתפקד פה על 200, ולישון על מיטת שדה עם 18 גברים נוחרים נשמע כמו הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות בלילה שלי. בפעם האחרונה שלבשתי מדים הייתי בן 18 שיוצא כדי מקסימום לעשות בירה עם חברים באזרחות. 15 שנה אחרי, אני אבא שמתגעגע לילדים שלו, נשוי טרי, גרוש לא-כל-כך טרי, מוזיקאי, שלובש מדים במלחמה הכי משוגעת שהייתה פה. איזה פאקינג הזיה.

בצפון, בין מרגמה לעוד על-האש מפנק, הייתי מנגן לעצמי ושר את ״חלום בלהות״. הסיוטים שלי על הילדים הפכו להיות מוחשיים יותר, וכל הורה יודע שהסיוטים הם כבר לא מה יקרה לי, אלא מה יקרה להם. אני פה, ורק חושב על זה שהבת שלי ישנה עם גרביים כדי להספיק לרוץ לממד ברחוב אצל אמא שלה באמצע הלילה, והבן שלי לא מוכן לדבר איתי בטלפון כי הוא מפחד שמשהו יקרה לי תוך כדי שיחה. לך תשקר להם שאתה מוגן, כאילו לא צריך לשקם פה את האמון במשהו.

וכך מצאתי את עצמי מזמזם המנון אישי שהפך להיות מציאות בשביל רבים – נפלנו, שוב, וזה פוגש בי בסוף היום בשקט הגדול. כבר שבועות שלא הצלחתי לדבר, רק לשקר ולחפש תירוצים. בסיגריה האחרונה לפני השינה, אני כבר לא יכול להשקיט שום רוח. אי אפשר לומר שאין לי רצון להשתנות ולשנות, הרי אני כאן. לא מצאתי שום חמלה, והאויבים רבים והם פה בבית. ריחות הציד, הופכים כאב גדול לרוח לחימה. התעוררתי מחלום בלהות לתוך סיוט. לא ישנתי כבר כמה לילות. איבדתי, כמעט, את כל התקוות שלי. ובינתיים, אני יושב בתוך נגמ״ש, ומחכה שייגמר הכל.

• טור אישי
• ❤ תרבות
• מוזיקאים
• מוזיקה