לא ניתן ליצור כאן משהו שלא מכיל באיזשהו אופן את המלחמה. יופי?

"יופי" היא יצירת פרפורמנס של תיאטרון קליפה שמתרחשת בין כתלי הגלריה הישראלית במוזיאון תל אביב, מדגישה את המרחק בין הכמיהה והרצון ליצור יופי להתמודדות עם מציאות מכוערת וקשה, ומחברת בין שירה קלאסית למוזיקה אלקטרונית, כוריאוגרפיה, ואומנות עכשווית. היא תעלה ביום שני הקרוב (27.1 20:00) וגם ב-24.2 וב-28.2 (שישי 14:00), ואת כל הפרטים והכרטיסים תוכלו למצוא כאן. ביקשנו מהבמאית והיוצרת עידית הרמן לכתוב על כל זה. יצא יופי.

>> זאת מהפכה: מוני מושונוב ישוחח עם אריק איינשטיין במופע חדש
>> הביט פנימה: הראפ הישראלי הוא הראשון להגיב לטראומה בזמן אמת

התחלתי לחשוב על "יופי" בסוף תקופה שהרבה חווים – משבר חוסר אמונה ויאוש – כשהתחלתי לראות שוב את הערך שקיים בכל דבר, ובעיקר ביצירה. רציתי כמו להוכיח לעצמי שיש איזשהו ערך שנמצא מעבר לרצונות ולשאיפות האישיות שלנו, שנשחקות משמעותית עם השנים. נראה לי ש"יופי" היא ניסוי שמגדיר את חשיבות היופי בחיים שלנו ובכלל, ניסוי בהוכחת עצם קיומו.

 לפעמים יצירת אמנות מראה לנו את מה שכבר היה שם כל הזמן. "יופי", של קבוצת תיאטרון קליפה, שנוצרה אל תוך האגף לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב, לא נכתבה כלל על המלחמה. אבל כאילו ידעה בדיוק מה עומד לקרות. היא כמו הוצבה שם מנגד לכיעור.

תהליך כתיבת הטקסט על ידי אריאל ברונז, שותף ותיק ליצירה בקליפה, היה מורכב ומעצבן. לפעמים נדמה היה שאין שום סיבה לכתוב את הטקסט הסתמי הזה, שנאמר באנגלית קלוקלת על ידי חבורת זמרי אופרה אירופאים מפונקים. הסיטואציה שם בנאלית במתכוון; הקהל מגיע לראות יצירת אומנות מפונפנת המושרת בקולות זכים, אבל הדלת למקום בו ההופעה מתקיימת ננעלת אוטומטית ולא ניתן להיכנס. אין כניסה למקום – אז אין אומנות. זילות מוחלטת, חולשה וחוסר אמון ביכולת שלה להועיל ולשנות. כמובן שבהמשך זה משתנה והאומנות נותנת יופי של עבודה. 

התעקשתי עם אריאל על טקסט באנגלית כי רציתי שהיצירה תיתן תחושה של מבט מבחוץ, כמו האנשים שמסתכלים על ישראל מרחוק. ידעתי שמסתכלים עלינו בעיניים בעייתיות, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה. הטיוטה האחרונה הוגשה למשתתפים ב-6 באוקטובר ההוא. חודשיים אחר כך, כשניגשנו להתחיל לעבוד על היצירה, כל אימת המלחמה שזרמה אל תוך המוזיאון דרך כיכר החטופים כמו היתה קיימת שם מבלי שידענו. אני מניחה שלא ניתן ליצור כאן משהו שלא מכיל באיזשהו אופן את המלחמה. 

הקהל מחכה אל מול המטאפורה השחוקה של דלת סגורה והדיאלוגים של זמרי האופרה מתדרדרים להאשמות של אופרת סבון – העברת אחריות, תירוצים. ואז, בלי שום סיבה, כמו בקסם, הדלת נפתחת. בלי מפתח, בלי הסבר.  ופתאום, כל אותן מילים הבנאליות האלה שנזרקו לאוויר הופכות לרקוויאם מרגש כשהן מושרות בתוך חלל המוזיאון. פתאום יש כניסה ויש אומנות.

דרך השער הזה שנפתח, הקהל חווה משהו שחורג הרבה מעבר למופע. המילים הופכות למראה של ישראל בזמן מלחמה, של משבר האקלים, של חרדת העתיד – של כל מה שמטריד אותנו. הטקסט הבנאלי שנאמר מחוץ לדלת הסגורה וכולנו מכירים – הופך לפורטל שדרכו כל אחד יכול להשליך את המשמעויות שלו וזו בדיוק המנסרה הזו, עליה נשבר באופן מדוייק המונח "יופי". שנים אני חוקרת את טבעו של השער הזה, את האיזון העדין הנדרש. זה כמו לבנות שער מקשת אבנים – יותר מדי משקל והוא קורס. כדי שהחוויה תהיה מזככת, השער חייב להיות בנוי במדויק.

המילה "יפה" היא בעייתית, כי יופי הוא תמיד יחסי, עניין של מידה. גם כאן, כמו בשאר היצירות, אני מנסה להתייחס לזה כמעט כאל משוואה מתמטית. רוב העבודה שלי היא לתת לדברים להיות, להוציא דברים שמפריעים ליצירה לנצוץ. רועי בן סירה הלחין את הרקוויאם הכי עצוב ומנחם בו זמנית ורע מוכיח הוסיף נגיעות של חשמל ומוזיקה אלקטרונית, ארתור אסטמן מדד כל צעד וכל תנועה ואני כמו רק השגחתי שלא יהיו שם דברים מיותרים. הטקסט משתלב עם המוזיקה, שמהדהדת בחלל המוזיאון בזמן שהקהל נע בחלל. זה איזון עדין – יותר מזה יקריס את היצירה, פחות מזה יותיר אותה ריקה.

עכשיו, כמו בסצנה מתוך היצירה עצמה, המציאות שוב התהפכה. המלחמה משתנה, התערוכה באגף הוחלפה, והחלל שהיה אמור להכיל את "יופי", כל הקומפוזיציות, כל ההקשרים, המהלך בחלל – הכול נזל לי מבין האצבעות. כמו המציאות הנוכחית, גם התערוכה שמוצבת שם כעת היא גסה, מחוספסת, עוצמתית, בעלת שימוש בוטה בצבעים. יצרתי עבודה שמדברת על החלפת מציאות וכעת יש לעבד אותה מחדש. 

אני עומדת עכשיו מול האתגר של יצירת "יופי" בחלל שהשתנה, בתקופה שהולכת להיות לא פחות קשה, עם הבנות ואומדן נזקים שישארו איתנו שנים ארוכות. יש הבדל עצום אם עוברים ליד קיר שחור או צהוב בימים כאלה. אני תוהה איזו טרנספורמציה המופע יעבור, ומה יאסוף אל תוכו כעת.
>> "יופי", שני 27.1 20:00, מוזיאון תל אביב. עוד פרטים, תאריכים וכרטיסים כאן