שאריות צ'יפס ותחושת שייכות: ג'ני פנקין נזכרת בימי ילדת הסנטר שלה

הייתי תמיד מסתובבת עם אותה חבורה – חברים מרמת גן/קריית אונו/חולון/ראשלצ והמרכז וכאלה – והינו עושים ״מגביות״ (שזה לאסוף שקלים מאנשים זרים חחחח), בעיקר בשביל המבורגר וצ'יפס במקדונדל'ס (קומה 3 לנצח!). זה היה טקס לגיטימי לגמרי, והרבה פעמים אפילו היינו אוכלים שאריות צ׳יפס של אנשים אחרים. זה מעניין, כי הרבה מאיתנו באו מבתים שלא חסר בהם דבר, אבל למרוד היה הקטע – ולהיות מסריח, עוד יותר. לפעמים אפילו היינו גונבים אוכל מהסופר, או ממש אוכלים אותו תוך כדי שאנחנו שם. ברוב המקרים פשוט היינו יושבים בסנטר עד שירד החושך, שותים וודקה באותה הקומה, ומשחקים קלפים. אחר כך מתקדמים לגן מאיר, ומעשנים נובלס.

אני זוכרת שהיו מסיבות כאלה של פריקים, וזוכרת שהייתי חלק מהצוות ה"יחצנים" שלהם. המארגנים היו בני 20, שאז חשבתי שזה ממש גדול, כי רובנו היינו בני 14-16. לפעמים הפגישות היו באלנבי, לפעמים בגן מאיר, ולפעמים בסנטר בחוץ, בכניסה ליד טשרניחובסקי, איפה שהפיצה ב-10 שקל. עד היום אני עוברת בפינה הזאת ונזכרת בזה, ועברו כבר 17 שנה. היו פגישות כאלה של הצוות שהייתי חלק מהן, והרגשתי נורא חשובה – בעיקר הרגשתי חלק ממשהו.

אני זוכרת גם התאהבויות ומפגשי ישראבלוג בגג של עזריאלי. איך היינו עושים את ההליכה מעזריאלי לסנטר, הולכים כולנו בשחור ועם ניטים. תמיד היינו מצטלמים ועושים רעש, וזה היה לפני הסמארטפונים. הייתי מפחדים לעבור בכיכר דיזינגוף הישנה והטובה כי פחדנו מהפאנקיסטים. היה אחד, מקס, שנראה כמו בובת ברבי, שהיה ההפך הגמור מברבי. בחור יפהפה שהיה שיכור ומסטול רוב הזמן. פחדנו ממנו כולם, כי אנחנו אימואים כאלה. נמושות.

אני זוכרת את הפעם הראשונה ששתיתי בירה, בכיכר שם. הייתי בת 14. אני זוכרת הטעם המר של הקצף כמו שאני זוכרת שהמפגשים עם החברים תמיד היה בחגים והחופשים, ותמיד כללו התמזמזויות עם חברים וחברות שלי. אני זוכרת שהרגשתי שיכורה אחרי בירה אחת, והלכתי בגן מאיר עם חברות, והעמדתי פנים שאני יותר שיכורה ממה שאני כדי לנשק איזה חבר שכולן היו דלוקות עליו, שהיה הפאק בוי של החבורה. ובכלל, הייתי אול אובר. היה איזה שיא שהתנשקתי עם 3 סקייטרים בסקייט פארק בגלית באיזה יום הולדת או משהו, והיה כל כך מצחיק. חבר ניסה ללמד אותי לנסוע על סקייט, ונפלתי (בדיוק כמו בקליפ).

מדהים שלא הייתי שותה או אפילו מעשנת, וכל מה שרציתי זה להכיר בנים במסיבות של פריקים. זוכרת את עצמי נדלקת כל פעם על חבר אחר שלי, מחפשת תשומת לב ואז מתבאסת שהוא לא מתייחס. אפילו זוכרת את הנשיקה הראשונה, בתחנת אוטובוס עם בחור בשם עמית אחרי מסיבה במועדון (שאז נקרא האזימוט, והיום רק אלוהים יודע מה יש שם). בגיל 14, ב-6 בבוקר. אחרי חודש נפרדנו ????. בכלל, היתה לי נטייה להתאהב מהר, ולשכוח מהר.

זוכרת את האירועים של מוטורולה מיוזיק, ואיך חיכיתי כל שנה לאביב ולחודש מאי. היו הופעות פאנק וכאלה, הסתובבנו על הכביש עם בירות ורקדנו. רחוב דיזינגוף היה סגור, וכל החברים היו מגיעים, או מופיעים. זוכרת הופעות של Useless ID גם בבארבי, כמה הייתי נהנית להשתחרר. בכלל, הופעות פאנק בלבונטין, בפטיפון, לפעמים באיזה גראז׳ של איזה בניין. היה בזה שילוב של חופש, תרבות שוליים מרגשת ותחושת שייכות. אני עדיין ילדה של סנטר.