רוב האנשים יזהו את ברט קריישר בתור הסטנדאפיסט השמנמן נטול החולצה עםהסיפור המטורף על הטיול שלו במוסקווה. הוא אף פעם לא היה ג'רי סיינפלד או כריס רוק, אבל הוא די בלט בסצנה האמריקאית בשנים האחרונות בזכות הרשתות החברתיות. כעת הוא עובר לשלב הבא באבולוציה של קומיקאים אמריקאים – סדרה המבוססת על חייו בנטפליקס בשם "ישוחרר ברט".

>> אני מטא: "וונדר מן" של מארוול מצליחה במקום בו רבים נכשלו
>> ואינם נראים: בטלוויזיה של היהודים אין ערבים. קווים לדמותם

הסדרה עוקבת אחרי הניסיון של משפחת קריישר להשתלב בשכונת בברלי הילס ובבית ספר פרטי אליטיסטי, אליו נרשמות שתי בנותיו של ברט. המשפחה עצמה מורכבת מברט בתפקיד האב המביך של המשפחה, אשתו ליאן קריישר (ארדן מירין הנהדרת) ובנותיו. הבכורה היא ג'ורג'יה (אווה ריאן) שסובלת מבריונות והצעירה היא איילה (לילו לאנג) הישירה ובעלת לקויות הלמידה. הדילמה המרכזית של ברט, לאחר שהוא מסב נזק תדמיתי לבנות שלו בבית הספר, היא האם להישאר נאמן לעצמו או ליצור לעצמו תדמית חדשה ולנסות להשתלב בחברה שהוא רחוק מלהתאים לה.

מיד בהתחלה אנחנו רואים את חוסר ההתאמה של ברט לקהולת בית הספר בהתנהלות מול ההנהלה ומשפחת ואנדרתל, משפחה עשירה שהעומד בראשה, לנדון (כריס וויטאסקה) הוא מנתח פלסטי עשיר שעומד גם בראש החבורה אליה ברט רוצה להתקבל. קריישר הצליח לכתוב פה דמות כל כך מעצבנת במהות שלה, שאתם תרצו לתת לה אגרוף לפנים דרך המסך בכל פעם שהיא פותחת את הפה. עם זאת, הוא חייב להיות נחמד אל ואנדרתל כדי להיכנס למעגל הפנימי ולקבל השפעה.

עם כל קומיקאי אחר זה כנראה לא היה עובד. לקריישר יש פשוט מספיק קסם אישי ומספיק חוצפה כדי שזה לא יהפוך למאוס תוך שני פרקים. לא מדובר באיזו קומדיה סופר מבריקה, אבל הוא עושה עבודה מצוינת בלחשוף כמה מעצבנים יכולים להיות אותם הורי אליטה ובכלל, יש פה ביקורת חברתית די חריפה וכמעט לא מעודנת על מערכת החינוך ובתי הספר הפרטיים ועל החברה האמריקנית. קריישר אמנם לא מציג גזענות, אבל לגמרי נכנס באפליה על רקע מעמדי-תרבותי. זאת אומרת, מי שלא מתיישר עם הנורמה החברתית ועם המעמד הכלכלי, הוא מוקצה.

לאורך הדרך הבת הצעירה ביותר, איילה, משמשת לו כמעין מצפן מוסרי ותזכיר לו שהיא אוהבת את אבא שלה בדיוק כפי שהוא, עם חולצה, בלי חולצה, בעיקר בלי חולצה, וולגרי ומשולח רסן. יותר מהכל מהנה התחושה הקרינג'ית שנוצרת כשרואים דמות שעומדת לעשות משהו שהיא ממש, אבל ממש לא אמורה לעשות, ואתם אומרים בקול "לא-לא-לא-לא-לא!", מה שקורה כמעט בכל שנייה שבה קריישר נמצא על המסך. זאת תחושה שלא חוויתי זמן רב בטלוויזיה ואני חייב להגיד שזה עובד מצוין עם ההומור האדג'י שלו.

עם זאת, אחרי 30 שנה הטרנד של קומיקאים/מוזיקאים שיוצרים קומדיה על חייהם מתחיל קצת להימאס. קריישר מצליח לחמוק מזה כי הוא יצר סדרה די כיפית עם דמויות די מבדרות, וגם אם עולים ממנה ניחוחות של ימין אמריקאי היא עדיין קורעת מצחוק. קריישר הולך עד הסוף עם הקומדיה שלו, ואפילו שכל הסדרה עסוקה בזה שהדמות שלו מתנצלת על כך, הוא לא מתנצל על זה לרגע. זה גם סוד הקסם. "ישוחרר ברט" היא קומדיה לא מתוחכמת, לא עדינה ולא מתפשרת. אבל מיצינו את הקונספט. הרעיון שחוק. חיים של קומיקאים זה לא כזה מעניין. בואו נגיד שאם זאת תהיה סדרת הקומדיה האחרונה שמבוססת על חייו של סטנדאפיסט, ספק אם מישהו יצטער.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• סיטקום