"יש לנו רוח רפאים" גרוע אפילו בהשוואה לסרט של נטפליקס

ז'אנר האימה נמצא בתקופה טובה. ימי הסלאשרים נותרו באייטיז, גם ימי ההפחדות הברוטליות של "הצלצול" נותרו בשנות ה-2000 המוקדמות. בעשור האחרון הז'אנר השולט באימה הוא דווקא אמנותי למדי: יש לנו יצירות מהורהרות כמו "המכשפה" ו"המגדלור" של רוברט אגרס (כן, גם השני הוא סרט אימה), חברתיות-פוליטיות כמו "תברח" ו"אנחנו" של ג'ורדן פיל, אפלות כמו "תורשתי" של ארי אסטר ועוד ועוד. ואז יש לנו את "יש לנו רוח רפאים" של נטפליקס.

אז בסדר, אולי זה קצת לא פייר למתוח השוואה ביניהם – הרי מדובר בקומדיית אימה ולא בסתם סרט אימה. אבל הדבר היחיד שמשתווה לכמה שהוא לא מפחיד, הוא כמה שהוא לא מצחיק. במרכז הסיפור עומדת משפחת פרסלי (לא, אין קשר לאלביס) שרוצה לפתוח דף חדש, אז היא עושה את מה שעושים כל האנשים שרוצים לפתוח דף חדש: קונים בית ישן ומתפורר בעיירה רחוקה, כי אף אחד בסרט אימה אף פעם לא ראה סרט אימה. הגיבור שלנו הוא הבן הצעיר, קווין פרסלי (ג'אהי דיאלו ווינסטון). קווין מבקר בעליית הגג של הבית ומוצא שם רוח רפאים אילמת בשם ארנסט. השניים מתחברים וביחד יוצאים כדי לעזור לארנסט לעבור כמו שצריך לעולם הבא – בקיצור, שילוב בין "החוש השישי", "מראה שחורה", "חנות קטנה ומטריפה" ו-"אי.טי". אין הרבה דברים טובים להגיד על הסרט הזה, אבל כן יש שתי סצנות ממש טובות.

הסצינה הטובה הראשונה היא סצינת הפתיחה: בית פרברי, ירח מלא, צעקות, אנשים בורחים מהבית, דלת נטרקת, אור נכבה. לאחר מכן יש מעבר זמן ורואים שהבית כבר מתפורר. הסצינה השנייה היא זאת שבמהלכה ארנסט בורח מההמון שרודף אחריו ונכנס דרך כמה קירות. כנראה הסצינה גם גמרה את התקציב לאפקטים, כי כל השאר נראים כאילו יצאו מתוך "ספיי קידס 3". וזהו, מעכשיו יש רק דברים רעים.

אז המשפחה עוברת לבית הישן והמפחיד (כי למה לא?) ומיד מתחילים לקרות כל מיני דברים מוזרים. אין שום ספר שנפתח, שום צעצוע מקולל, שום כד שלוכד את הרוח ושום אירוע שגורם לרוח לפעול. הם פשוט עוברים לבית והרוח מנסה להפחיד אותם. למה? לא ברור, אולי כי היא רוח, הסרט אף פעם לא נסגר על ההחלטה הזאת – אבל הראשון שרואה אותה הוא כמובן הגיבור, קווין, שצוחק לה בפנים כי "החיים שלי הרבה יותר מפחידים ממך". אולי הוא מתכוון שמפחיד להיות נער מתבגר שחור באמריקה, אולי הוא מתכוון לזה שאבא שלו איש אגרסיבי – אבל זה פשוט נותר לא ברור. וכך, הילד והרוח שמשום מה איבדה את היכולת שלה לדבר (לא ברור למה) מתחברים על בסיס אהבה משותפת למוזיקה (עוד יותר לא ברור למה), וכמובן איך אפשר בלי הוראות הפעלה, כדי שהצופה הטיפש יבין את חוקי העולם: הצגת היכולות השונות של ארנסט (דייוויד הרבור).

מהנקודה הזאת הסרט מאבד כל היגיון: האבא רואה בארנסט הזדמנות עסקית אז הוא מעלה סרטון לאינטרנט, הרוח הופכת למפורסמת וכולם אוהבים אותה, יש אפילו כמה נשים שטוענות שהתאהבו בארנסט. רק שזה מטומטם לגמרי: כבר יש המון סרטוני רוחות באינטרנט (רוצים לדעת כמה? כנסו לרדיט), אז אין שום הסבר למה דווקא ארנסט תופס לעומתם (זה לא שלמעריצים שלו יש הוכחות לכך שהוא אמיתי). כשמנחה של תכנית אירוח (ג'ניפר קולידג') מגיעה לבית, ארנסט כבר מרים בתגובה מופע אימה – דברים שהיו מפחידים בשנות התשעים עם אפקטים שלקוחים משנות השמונים. כמו כן, לא רק התקשורת רודפת אחרי ארנסט הרוח הידידותית לאורך הסרט, אלא גם הממשלה (בחיי).

ואלו לא כל עלילות המשנה שנערמות כאן, בסרט שלא מצליח להתמודד אפילו עם העלילה המרכזית שלו: הסי.איי.איי רוצה את הרוח, הרוח רוצה לפתור את הרצח שלה, קווין רוצה לסמוך על אבא שלו, אבא של קווין רוצה לעשות את מה שטוב בשבילו. רק שהנשקים של הסי.איי.איי נראים כמו צעצועים, המרדפים לא מספיק מלוטשים ואין אימה. אפילו הנבל האמיתי, האיש שרצח את ארנסט, לא מאד מפחיד – סתם איש איש זקן.

אז "יש לנו רוח" הוא לא סרט אימה כי הוא לא מפחיד, והוא לא סרט קומדיה כי הוא לא מצחיק. אז הוא פשוט סרט אקשן לא כיפי עם רוח רפאים, מלא עלילות צד לא פתורות, ודמויות משנה שקיימות רק בשביל שהסיפור יקרה. אני מבין למה שאנת'וני מאקי ("קפטן אמריקה") ירצה להתנסות בתפקידים שהם לא גיבור העל האהוב על כולם וישחק דמות שהיא קצת פגומה וקצת מתוסבכת. אני גם מבין למה ג'אהי דיאלו ווינסטון צריך את התפקיד בתור שחקן מתבגר בתחילת הקריירה. אבל אני לא פשוט מבין איך דייוויד הארבור הסכים לקחת את התפקיד הזה לאחר הכישלון המביך של "הלבוי" משנת 2019. הבן אדם הוא שחקן מוכשר וחכם ובכל זאת בחר בדמות חסרת טקסט, חסרת עומק וחסרת עניין כמו הרוח של ארנסט, שמרגיש יותר כמו גרסה מבוגרת ותמוהה לקספר. יכולים להמשיך ללכת, אין מה לראות כאן.