אל אל יזרעאל: "כביש הסרגל" עושה חשק לעוד מותחנים כאלה בעברית

הניסיון של הבימאית מיה דרייפוס ("ההיא שחוזרת הביתה") לייצר מותחן בלשי בשדות עמק יזרעאל הניב תרכובת מעניינת ועשירה בטעמים, שגם מפיקה זהב קולנועי מהשיכונים המוזנחים של עפולה, וגם משאירה לנו חשק לסרט המשך, לא מעט בזכות גיבורה נהדרת (בגילומה של טלי שרון) שלא דופקת חשבון לאף אחד
מותחן בלשי הוא אחד הז'אנרים הכי ותיקים ופוריים בקולנוע העולמי. בישראל הז'אנר פרח בספרות ובשנים האחרונות גם בטלוויזיה, אבל התסריטים הבודדים מסוג זה שהוגשו לקרנות הקולנוע לא זכו למימון ונעצרו שם (מלכתחילה תקציב הקרנות לא מאפשר לממן יותר מסרטים בודדים מדי שנה). לכן "כביש הסרגל" של מיה דרייפוס, המגולל את סיפורה של חוקרת במשטרת עפולה ומזכיר מותחנים בלשיים שנוצרו בצרפת, שוודיה או קוריאה הדרומית, הוא כל כך יוצא דופן בנוף המקומי. ועם זאת הוא לגמרי מתאים לנוף המקומי, ומעורר רצון לראות עוד סרטים כאלה.
>> "ארץ נהדרת" מכריזה: המלחמה נגמרה. זמן להיזכר כמה ענק אסי כהן
תמונת הפתיחה מעלה הדים להיצ'קוק דרך משקפת של פילם נואר. בשעת לילה אישה יחפה ומדממת, עטוית שמלה בצבע ארגמן, כושלת בדרכה לעבר שדה תירס בניסיון למצוא מסתור מרודף עלום. הדימוי המסתורי הזה נשאר באוויר לאורך רוב הצפייה – כמו החתול של שרדינגר, גורלה וזהותה של האישה העלומה נשארים עמומים ומתבהרים רק לקראת סוף הסרט. בסצנה השנייה אנחנו כבר עוקבים אחרי דפנה (טלי שרון המעולה), חוקרת ממשטרת תל אביב שהוגלתה לעפולה עקב חריגה מהכללים המוכתבים (נקודת מוצא מוכרת משלל סדרות מתח בריטיות). בעיר הצפונית היא מטפלת בתיקים זניחים עד שסמארטפון שנמצא בידיו של נער ערבי, שנעצר על נהיגה במהירות מופרזת, שולח אותה לחפש אחר בעלת הטלפון אורלי אלימלך (אנסטסיה פיין). יותר מכל דפנה מוטרדת מהשאלה מדוע אף אחד לא נראה מוטרד מהיעדרותה של אלמנת המלחמה היפהפייה, שהחותן שלה ניסים (יגאל נאור בהופעה אדנותית) הוא איל נדל"ן אדיר כוח עם קשרים במקומות גבוהים.
בדיחה ישנה מספרת שכביש הסרגל נקרא כך משום שבסופו יש חור, הלא היא עפולה. דרייפוס והצלם עמית יסעור מפיקים זהב קולנועי מאתרי הצילום בשיכונים המוזנחים של העיר המרוטה, וגם מיפי הטבע והשדות המקיפים אותה. "כביש הסרגל" הוא קודם כל סרט אווירה, מעוטר במזגנים שלא מקררים מספיק, והיא נתמכת על ידי הפסקול הלא מלודי והמצוין שהלחין פייר אוברקאמפף. בניגוד למותחני הבלש ההוליוודיים, שהם המקור להכל, סיפור החקירה נפרש בקצב שתואם את העיר הישנונית, והתסריט מעוניין קודם כל בגיבורה הנהדרת שלו.
דפנה היא רווקה בת 41 שלא דופקת חשבון לאף אחד. היא לא מקפידה בלבושה, אוכלת (פלאפל, מרק שעועית) בפה מלא, ולא פעם האוכל נוזל ומכתים את בגדיה. בקולנוע, ובעיקר בטלוויזיה, נדיר לראות נשים אוכלות באמת. רובן מכינות אוכל ומדברות על אוכל, אבל לא באמת אוכלות, כי זה משמין והורס את הליפסטיק. גם כשהן מתיימרות לרדת על קערת פסטה או פיינט גלידה בכל פעם שגבר כלשהו גרם להן כאב לב, איכשהו הן כמעט אף פעם לא מכניסות לפה. ולכן זה משובב נפש לראות את דפנה אוכלת כמו שהיא אוכלת. גם לא נראה שהיא מעוניינת ברומן מסוג זה שיכול לשבור לה את הלב, אלא רק בסקס מזדמן.
טלי שרון, שסיפקה הופעה מרתקת בסרטה הקודם של דרייפוס ("ההיא שחוזרת הביתה") שוב מעצבת דמות מרובדת, מתריסה, ומלאת חיים. העניין הכמעט אובססיבי של דפנה באלמנה הטראגית והתלותית – כפי שהיא משתקפת מסרטון בטלפון שלה – משכנע ומלפף. אבל הן כה שונות זו מזו, שפחות הבנתי את הניסיון לייצר כפילות ברוח אנטוניוני בין דמותה של דפנה לזו של אורלי הנעדרת.

עידן עמדי בבכורתו הקולנועית מספק הופעה גברית שקטה ואטרקטיבית אך עמומה במתכוון בתפקיד הגיס מתן, אחיו הסדוק והשתיין של החייל שנהרג במלחמת לבנון. כמה מהקולגות שלי תיארו את דמותו כמקבילה גברית לפאם פטאל המפתה בסרטי הפילם נואר הקלאסיים, אבל אני לא התרשמתי כך. נדמה שהוא הרבה פחות מחושב במעשיו, והאימפקט שלו על הגיבורה אינו דומה לזה המוכר מאותם סרטים. בעוד אביו של מתן בונה בניינים רבי קומות, מתן מנהל משתלה צנועה, קרוב יותר לאדמה ולטבע. הוא הכבשה השחורה שחומק מהכובד שמטילה עליו המורשת המשפחתית המשלבת שכול ועוצמה. הדימוי האייקוני של עמדי כגיבור ישראל, שנוצר עם פציעתו במלחמה בעזה, תורם לסרט רובד נוסף שלא היה בתכנון. שרה פון שוורצה טובה גם היא בתפקיד אמו, שיותר מכל חשוב לה לשמור על אחדות המשפחה. ודקלה, בדרך כלל זמרת, משכנעת כמפקדת תחנת המשטרה שמנסה לשלוט בחוקרת הסוררת.
אחד או שניים מהמהלכים העלילתיים של התסריט לא גובשו דיים, ולא כל החלקים של הפאזל יושבים היטב במקומם. ועדיין, הניסיון לשתול נרטיב של מותחן בלשי בשדות עמק יזרעאל, הניב תרכובת מעניינת ועשירה בטעמים. ולדפנה מגיע סרט המשך.
3.5 כוכבים
בימוי: מיה דרייפוס. עם טלי שרון, עידן עמדי, יגאל נאור, שרה פון שוורצה, דקלה, בועז קונפורטי. ישראל 2024, 109 דק'