אביגיל, שם חיבה אבי, היא חיילת שמנה. קרוב לתחילת הסרט מישהו קורא לה דבה, ויש להניח שזאת לא הפעם הראשונה שהיא שומעת את כינוי הגנאי הזה. אביה (יוסי מרשק) אומר לה שהיא הכי יפה בעולם, אבל הוא הרי משוחד, ומחמאות מהורים זה דבר חשוב אבל לא לגמרי משכנע. מה גם שהוא גר בבית אחר והיא בקושי רואה אותו. זה שאמא שלה (יעל אבקסיס) חתיכה, ואחותה הצעירה (אורי אבינועם מ"על כלבים ואנשים") היא בובונת, ודאי לא עוזר לדימוי העצמי שלה.
>> כמעט טוב מאוד: "תיכון מגשימים" לא חף מפגמים, אבל מפצה על כולם

אז היא למדה להקדים תרופה למכה ולהחזיר עלבונות לפני שהיא חוטפת אותם. היא מקללת על ימין ועל שמאל, והיא ממש יצירתית בתחום הזה. אבל מאחורי השריון הקוצני מבצבצת פגיעות עמוקה. לכן אביגיל (ריקי רייף סיני מ"המפקדת") היא דמות כל כך חיונית ונוגעת ללב. נדירים הסרטים שבסופם רציתי לחבק את הבמאי/ת. "כי את מכוערת" הוא אחד מהם.

העלבון בשם הסרט הוא דווקא משהו שאביגיל אומרת לאחותה נעמי בת ה-15, רגע אחרי שהיא מנצלת את האטרקטיביות הברורה שלה כדי להתחמק לבריכה מאחורי גבה. אבל ברור לכל עין שיש ביניהן אהבה גדולה, ואחווה שמתעצמת מעצם העובדה שאמן היפה מעבירה את רוב זמנה במיטה. זה מאלץ את אביגיל לתפוס אחריות ולמלא את מקום האם הלא מתפקדת במהלך סוף השבוע הדחוס שבו מתרחש סרט הביכורים המקסים של שרון אנגלהרט.

בסצנת הפתיחה המפקד של אביגיל אומר לה שלמרות חוסר המשמעת שלה הוא המליץ עליה לקורס קצינות. הוא מתבל את דבריו בקלישאה רוחנית שוודאי קרא על איזו מדבקה. זה ליטוף לאגו הפגוע שלה, שמיד אחרי כן חוטף עקיצה במקלחת בבסיס – מקום שבו היא מרגישה חסרת בטחון במיוחד – כשאחת החיילות אומרת לה שהיא צריכה להפטר מבתוליה לפני שהיא הופכת לקצינה. אביגיל לוקחת את ההנחיה הזאת ברצינות כמשימה לסופ"ש. בשכונת מגוריה בירושלים יש לה שכן, כדורגלן חתיך (בן סולטן), שהיא מקווה שיעשה לה את הטובה הזאת. אבל אז מתברר שנעמי הקטינה הקדימה אותה, ואף נכנסה להריון לא רצוי. כתוצאה מכך המשימה של אביגיל מתחלפת, והיא טעונה בעלבון נוסף לנשיותה.

זאת תבנית דרמטית קלאסית, והיא מועשרת בכישרון, חמלה והומור טבעי. קחו למשל את הסצנה המבוימת וערוכה לעילא (על ידי גדי מוזס), שבה אביגיל ונעמי נתקעות בארוחת ערב שבת אצל השכנה הידידותית ומלאת הרצון הטוב. זאת סצנה מצחיקה בחוסר הנוחות שהיא מעוררת, והיא גם מהדהדת את חוסר התפקוד של אמא בבית. אביגיל היא גיבורה קולנועית לא טיפוסית באופן שהיא מציגה את עצמה לעולם. היא נחושה וישירה והיא עושה טעויות, אבל היא גם מתקנת, ואנחנו נורא רוצים בטובתה. היא נאחזת בעקשנות בהבטחה של קורס קצינות, וקצת עצוב לראות שמה שמכשיל את אביגיל בדרך למימוש ההבטחה הוא דווקא מה שמבהיר לנו שהיא היתה יכולה להיות קצינה נהדרת.

חלק מחינו הרב של "כי את מכוערת" נמצא בדיאלוגים הקולחים ובדינמיקה הזורמת בין אביגיל ונעמי. בגילומן הנפלא של סיני ואבינועם הן אכן נדמות לאחיות מבית. ברקע החברתי ובתבנית המשפחתית (ובבחירה לשלוח את הגיבורה לאילת) יש לא מעט נקודות דמיון ל"בנות כמונו" שובה הלב של לי גילת ובת אל מוסרי, שיצא למסכים בשנה שעברה. בספרו על שתי אחיות ועל מבוכות ההתבגרות המינית יש גם דמיון מסוים ל"ילדה שמנה" של קתרין ברייה מ-2001. אבל בניגוד לצרפתייה השערורייתית, אנגלהרט אוהבת את הגיבורות שלה ואינה מפקירה אותן לגורל אכזר. ואם מה שכתבתי עד כאן עדיין לא שכנע אתכם לקנות כרטיס, אוסיף שסיני זכתה בפרס השחקנית הטובה בפסטיבל ירושלים, ואף היתה מועמדת לפרס אופיר. מועמדויות נוספות הלכו לאבינועם ולמרשק, ולתסריט הנהדר של אנגלהרט. "כי את מכוערת" הוא יופי של סרט.
4 כוכבים
בימוי: שרון אנגלהרט. עם ריקי רייף סיני, אורי אבינועם, יוסי מרשק. ישראל 2025, 83 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• צבא
• דימוי גוף
• פרס אופיר