רצה הגורל, ואת הסרט החדש של פיקי בליינדרס – "כנופיית ברמינגהם: בן אלמוות" – ישבתי לצפות עם בני בן השבוע. אני יודע, אני יודע, אני אב השנה. אבל אני לא סתם משוויץ (למרות שלגמרי יש במה, הוא הדבר החמוד בעולם), כי יש לזה פואנטה: למרות שהסרט לא מושלם, הוא מעלה שאלות חשובות על הורות, משפחה ועל העתיד של פיקי בליינדרז.

הסיפור מתרחש בשנת 1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, אז האדם השבור שהוא טומי שלבי כותב ספר בבית מרוחק – הוא שומע קולות מעברו, רואה דברים, ומתאר את מה שהולך בראש שלו כמלחמה. בבירמינגהם המופצצת, לעומת זאת, הוא מתואר כאגדה. בנו, דיוק, מוביל את הכנופייה "כאילו חזרנו ל-1919", כפי שאחותו של טומי איידה מתארת.

את דיוק מגלם בארי קיוגאן, שנראה שטני מתמיד בתור יורש העצר.הוא רוצה לשרוף את העולם שנטש אותו, והמצפן המוסרי משתבש עד כדי כך שהוא מרגיש בנוח לקבל משימה חדשה – לסייע בהברחת מיליוני שטרות מזויפים שיוצרו על ידי הנאצים לתוך בריטניה, במטרה להביא לקריסת הכלכלה הבריטית. הנבל הפעם הוא הסוכן הנאצי ג'ון בקט שאחראי על המשימה, אותו מגלם טים רות' המדהים, ואחרי אין ספור פרצופים מוכרים שהופיעו בסדרה לאורך השנים – כמו טום הארדי או אדריאן ברודי – איזה כיף שזאת הבחירה של הבמאי טום הארפר.

עם זאת, הסיפור מרגיש לא מספיק מפותח דווקא בדמותו של דיוק –אנחנו מקבלים עליו קצת מידע, אבל התהליך שלו לא מאוד מורגש. אולי היה שווה לפצל את זה לאיזו מיני עונה נוספת או מיני סדרת בת, כי הצפייה בסרט מרגישה יותר כמו שני פרקים של פיקי בליינדרז ברצף מאשר סרט שלם. הייתי רוצה לראות אותו מתפתח טיפה לצד אביו, לומד ממנו איך להוביל, וכך לבנות את סופו של התהליך הדרמטי שלו באופן יותר שלם. עם זאת, דיוק הוא לא הדמות הראשית, ולכן זה לא נורא אם התהליך שלו פחות משמעותי מזה של אביו טומי, הדמות הראשית.

השלכות מעשיו של טומי שלביאמנם משתקפות במעשיו, אבל מה שמוביל אותו (וגם את הסיפור) הוא הרצון המאוד ברור למות, ולפני שהוא מת הוא רוצה לעשות מעשה אחד טוב בפעם האחרונה, ולשים סוף למזימה הנאצית. אבל הוא גם רוצה שבנו יקבל בירושה את המנהיגות שלו, וכך המשימה הופכת למבחן. לא קל להתחבר למעשיו של טומי שלבי כאב, ולמען האמת זאת חוויה די מוזרה לצפות בו בדיוק בזמן שבזרועותיי מנמנם לו יצור קטן שרק מחרבן, אוכל, בוכה וישן, שאני לא מסוגל בכלל לחשוב על לעזוב.

זאת חוויה מוזרה עוד יותר כשאני צופה בטומי מכה את דיוק בדיר חזירים מלא בבבוץ ובחרא. למרות זאת, כן עלו לי בעקבות הצפייה שאלות על איזה סוג אב אני רוצה להיות עבור בני, ואיך אני אגיב אם בעתיד הוא יפנה גב לערכי המשפחה – וזאת חוויה שלא ציפיתי לה. אני מניח שאנשים שנמצאים במקום אחר בחיים יהנו מהסרט בגלל המשחק המדויק של קיליאן מרפי, הסיפור המגניב על מלחמת העולם השנייה או פשוט מעצם העובדה שאנחנו מקבלים עוד תוכן של "פיקי בליינדרז". אבל עבורי, זה היה סיפור על אב שרוצה להשאיר אחריו קצת טוב בעולם לפני לכתו, ובן סורר שמנסה לזכות מחדש בכבוד של אביו.

"כנופיית בירמינגהם: בן אלמוות" הוא סרט טוב שמשלים את הסיפור של טומי שלבי, גם אם קצת מפספס את התהליך הדרמטי של דמות המשנה דיוק שלבי. סדרת הספין אוף שתתרחש אחרי המלחמה כנראה תראה איך אירועי הסרט השפיעו על דיוק, אבל בסרט עצמו אנחנו לא חווים את התהליך הזה. אולי הסיבה היא שזה לא אמור להיות סרט שעומד בפני עצמו. הוא לא מיועד לאנשים שלא מכירים את הסדרה, ורוב האימפקט של הסיפור נובע מהידע של הצופה על ההיסטוריה של טומי שלבי ושאר חברי המשפחה. אך למרות נקודות החולשה של הסרט, הליבה שלו היא סיפור של אב ובן, ואחרי שנים של צפייה בדמות של טומי שלבי מתפתחת, זאת ליבה חזקה מספיק. חוץ מזה, אני מוכן גם לעוד שני סרטים שבהם הפיקי בליינדרז נלחמים בנאצים, אבל כנראה שנצטרך להסתפק בקורות הכנופייה בשנות החמישים או משהו. עדיף על כלום.

• המסך
• ביקורת סרטים
• נטפליקס