הפכנו לציניים בכל הנוגע למוות ואובדן בעידן הדיגיטלי. תעשו לייק
"לא בסדר", הקומדיה השחורה של הבמאית קווין שפרד, מצליח לנסח אמירה חריפה על התקרבנות בעידן המודרני ולהעביר את רוח הרשתות החברתיות נאמנה דרך סיפור על בחורה שמתחזה לניצולת טרור, וגורפת את כל הלייקים. אבל למה בכל זאת משהו מתפספס?
הודעות טקסט שקופצות על המסך בזמן שהשחקן משנה את הבעתו,. מסך שמצטמצם לרזולוציה של סטורי, דיונים אינטרנטיים שמוקראים בוויס-אובר משעמם. סליחה, אבל איזה קרינג'. איפה אנחנו, בתשדיר עם יובל דיין? אלו הן רק כמה דוגמאות לדרכים בהן הקולנוע מתרגם את העידן הדיגיטלי בו אנו חיים למשהו "קולנועי" – והתוצאות נעות לרוב בין תוצרים דידקטיים ומעייפים (לדוגמה, "מיינסטרים" של ג'יה קופולה) לבין יצירה מפוזרת, צעקנית ולא סגורה על עצמה (החל משרשור הטוויטר שהפך לסרט "זולה" ועד ל-"אימוג'י: הסרט", לא עלינו).
פה ושם אפשר למצוא איזה נקודת אור חיובית ("כיתה ח" או "בפנים" של יציר האינטרנט בו ברנהאם), אבל לרוב נדמה שמדיום שלם נרתע ולרוב מרדד מעט את ייצוג השיח של העידן המודרני ואת ההשפעות שלו על התנהגות בני האדם – וחבל שכך. לכן גם לסרט לא משהו, שמתקשה לעיתים לרדת לשורשי הבעיה אותה הוא מציג, מגיעים שבחים רק על עצם התעוזה להציג תמונה אמתית, במקום ליפול שוב לגישת "מה עוד הזומרים האלה יעשו, אה?". הסרט "לא בסדר" (“Not Okay”), יצירתה של השחקנית/במאית קווין שפרד (שעלתה בשבוע שעבר לדיסני פלוס) מצליחה להלך היטב על הקו הלא פשוט הזה.
דני סנדרס (זואי דויטש; "הפוליטיקאי" ותמיד החברה של זאק מ-"זאק וקודי") היא גרפיקאית מתוסכלת מניו יורק שעובדת בחיקוי "באזפיד" שנקרא "Depravity" (שחיתות מוסרית, בתרגום חופשי). היא גם כתבת כושלת, בת עשירים שמקבלת כתף קרה מהוריה הפריווילגיים, "זילניאלית" טיפוסית שמתרגשת עד מוות ממאצ'ה ובעיקר – אדם בודד. בניסיון לתפוס את תשומת ליבו של קולין (דילן או'בריאן, "הרץ במבוך", שסוף סוף מראה כישורי משחק) היא מזייפת טיסה לפריז בשביל "ריטריט כתיבה", בעזרת כמה משחקי פוטושופ. אבל הכל מתפוצץ לה בפנים כשדני קמה בוקר אחד ומבינה שהיא בבעיה רצינית, כי פריז בדיוק סופגת כמה אירועי טרור, ונדמה שהאינפלונסרית הטרייה היא בין "הניצולים היחידים". השקר תמיד בא עם מחיר.
מעמדה החדש בתור "נפגעת טרור" מקפיץ אותה כמה דרגות בסולם ההישרדות החברתית – הוא מקבלת קידום בעבודה, יחס מהדוש הנערץ קולין, ריטווטים מקנדל ג'נר וקשר מתחזק (דרך קבוצת תמיכה לנפגעי פעולות טרור) עם ניצולת ירי המוני בתיכון שהפכה לאקטיבסטית כנגד חוקי נשק, שמספקת לדני מבט ישיר על איך באמת נראית טראומה תמידית. עכשיו דני בדילמה: האם להמשיך לתחזק את מעמדה כאייקון ויראלי שמדקלמת את המסר הפופוליסטי "זה בסדר להיות לא בסדר", או שאולי בפעם הראשונה בחייה היא תיאלץ לצאת מהבועה ולהתוודות על הכל?
https://www.youtube.com/watch?v=X651bwmlkkg
"לא בסדר" לא מפחדת להראות גיבורה פזיזה, לרגעים רבים אפילו בלתי נסבלת (שקופית הפתיחה הסרקסטית מזהירה מ-"אורות מהבהבים, נושאי טראומה וגיבורה נשית לא חביבה"), ועדיין נותנת לנו תחושה מסוימת של הזדהות, או לפחות הבנה של המקום ממנו היא מגיעה, וזה למרות המעשים הלא מוסריים שהיא מבצעת (לא מעט בזכות ההופעה המצויינת של דויטש). וכאן עומדת הנקודה החזקה ביותר של הסרט – ההבנה שטראומות אמיתיות או המסר החשוב שהקורבנות רוצים להעביר לעולם מרודד, בסופו של דבר, למסרים חלולים. קולין שפרד מפליאה להראות עד כמה הפכנו לציניים בכל הנוגע למוות ואובדן.
מהצד השני, ישנו ריח רטרו קל שעולה מסרטה של שפרד: למרות ההשוואה שיצרה, סבלם של נפגעי פעולות איבה עדיין אינו באמת שווה לאלו שמקרבנים את עצמם, וגם הביקורת הכללית וקצת מיושנת על תרבות ה-Woke מורידות מעט מהמסר החתרני הראשוני של הבמאית, והופכות את "לא בסדר" לסרט שהוא די "אה… בסדר". וזה בסדר, כי גם בין כל הממוצע, לרגעים היא עדיין מציגה לנו מציאות שפחות נוח לנו להכיר בה.