אין לאן לברוח: HBO שוב עושה בית ספר לטלוויזיה

"לברוח". סליחה, רוצה לעלות אלי לנפץ את שלטון המונוגמיה? (צילום: HBO)
"לברוח". סליחה, רוצה לעלות אלי לנפץ את שלטון המונוגמיה? (צילום: HBO)

"לברוח" מתעללת ברעיון של קומדיה רומנטית, וממש כמו "פליבאג" מייצרת פנטזיה שבה נשים מתוסרטות עושות את מה שנשים אמיתיות חולמות עליו. מתברר שקשה ללעוג לטלוויזיה מצוינת

21 באפריל 2020

הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לפיבי וולר-ברידג' הוא שיכתירו אותה בתור הלנה דנהאם החדשה. ההצלחה של "פליבאג" על שתי עונותיה הקצרצרות יכולה להוביל אותה למקום כזה די בקלות, להיות קול כלשהו של דור כלשהו, לפתוח פס ייצור של דמויות נשיות מיניות, כועסות ומבולבלות, ולזעוק את זעקתן המופתעת של נשים לבנות צעירות ופריווילגיות שמגלות עד כמה שדופה ושברירית הפריווילגיה שלהן בעולם שעשוי מחרא וטסטוסטרון.

אחרי שני פרקים של "לברוח", הסדרה החדשה שיצרה והפיקה ל-HBO, עדיין אי אפשר להשמיע צפירת ארגעה: לא רק שישנם קווי דימיון רעיוניים ונושאיים רבים בין "לברוח" ובין "פליבאג", הן גם מדברות את אותה שפה גסה ושנונה באותו קצב מסחרר ולמרות שהעלילה והדמויות שונות לחלוטין, ברור שהן מתרחשות באותו יקום שבו נשים הולכות על הקצה, מדברות מטונף, שותות כמו מלח וולשי ונשברות תחת מכבש הפטריארכיה.

כמעט מתחשק ללעוג לכל זה ולתייג תת-ז'אנר חדש בקומדיה הרומנטית, מין מד"ב פמיניסטי רגשי שבו נשים מתוסרטות מעזות לעשות את מה שנשים אמיתיות רק חולמות עליו, בורחות ומתפרקות ומזיינות ובועטות בכל המסגרות המקודשות של המשפחה, הצד השני של דיסטופיות פמיניסטיות (זה בטח לא מקרי שהבמאית והמפיקה הראשית של "לברוח", קייט דניס, היא גם במאית בכירה ב"סיפורה של שפחה"). אבל קשה מאוד ללעוג לטלוויזיה מצוינת ו"לברוח" היא בדיוק זה.

וולר-ברידג' יודעת איך מספרים סיפור בעידן הבינג': מספרים אותו חזק ומספרים אותו מהר. שבעה פרקים בלבד תכיל "לברוח" וכבר מהשניות הראשונות שלה היא טסה על ספידים, סוחפת את הצופה לתוך מערבולת משונה של אי ודאות ומתח מיני, מבדחת ומותחת, מטרידה ומלחיצה – ואת כל זה היא עושה עם שני שחקנים בלבד.

מריט וויבר הנהדרת ודומנאל גליסון הממגנט מחזיקים על הגב את הסדרה כולה. המצלמה נשרפת מהמבטים שהם מחליפים ביניהם ואף תחתון בסלון לא נשאר יבש. הם היו זוג בקולג' וסיכמו שאם ביום מן הימים אחד מהם ישלח לשני הודעה עם המילה "RUN" ויקבל בחזרה את אותה ההודעה, הם יפגשו בתחנת יוניון סקוור ויקחו את הרכבת הראשונה מערבה לשבוע של ריוניון. 17 שנה אחר כך, כשהיא נשואה עם שני ילדים ובעל ששואל אותה היכן בעצם נמצא בית הספר של צאצאיהם, זה קורה. הם נמלטים יחדיו מחייהם כדי להציג זה לזה גרסה משופרת (ושקרית) של עצמם.

"לברוח" מתקדמת במהירות של רכבת שועטת, רובה מתרחשת בקרונות הנוסעים בין הצמד הסוער ואנשים שנקלעים במקרה לטווח האש שלהם, ודווקא הצמצום הזה מייצר תחושה פראית ופרדוקסלית של שחרור במרחב הפתוח ופרנויה קלסטרופובית. האמת והשקר מתעתעים ונחשפים בהדרגה ובצמצום, קורצים ל"זרים ברכבת" של היצ'קוק כאילו הם רוצים לעשות איתו שלישיה, מתעללים בעצם הרעיון של קומדיה רומנטית. ואיזה כיף זה.

ואפילו יותר כיף: "לברוח" היא חלק מרצף סדרות חדשות מעולות של HBO שנמשך כבר שנתיים לפחות ומסמן את חזרתה לכושר שיא אחרי כמה שנים לא פשוטות (שהחלו עם סיומה של "הסופרנוס"). עם כל ההיסטריה סביב נטפליקס והאהבה שהצופים רוחשים לה, העובדה היא ש-HBO שוב עושה לכולם בית ספר לטלוויזיה, מרימה את הרף ומחלקת לצופים ממתקי מסך משובחים. תברחו.