לדעת אישה: אמניות "צבע טרי" בשיחה על אמנות נשית

מלחמות, אימהוּת, דימוי גוף ופערים מעמדיים הם נושאים שמעסיקים אמניות רבות בישראל, שמתרגמות אותם לאמנות נשית ביקורתית ולא מתנצלת. ארבע אמניות שמציגות אמנות כזאת ביריד מסבירות את הבערה שמאחורי היצירה

עבודה של יעלי גבריאלי, מתוך "צבע טרי"
עבודה של יעלי גבריאלי, מתוך "צבע טרי"
2 בנובמבר 2014

סימון דה בובואר כתבה בשנת 1947 בספרה "המין השני": "אין זה הטבע שמגדיר את האישה, אלא היא זו שמגדירה את עצמה בהתמודדותה עם הטבע בדרכה". כלומר, הנשיות אינה תכונה טבעית אלא נרכשת, שכן אין בנמצא דגם של נשיות. מדובר במושג מופשט הנוצר מתוך מארג הֶקשרים חברתיים, תרבותיים, כלכליים, היסטוריים ודתיים. לכל תרבות וזמן יש דגם מסוים של נשיות המֻתווה לנשים לאמצו, ואולי אף נכפה עליהן. היום, 67 שנים לאחר מכן, הנושא המגדרי תופס מקום מרכזי בשיח התרבותי והאמנותי. כמה אמניות המשתתפות ביריד צבע טרי מבטאות בצילום, ברישום, בסריגה, במיצג ובווידיאו את הנשיוּת כפי שהן תופסות אותה. כל אחת בדרכה עוסקת בדימוי הגוף ובמקומה של האישה כפרט, ושל הנשיות בחברה, בפוליטיקה ובחיי היום.

"כשאני פונה לנשים שמעניינות אותי בבקשה שיצטלמו עבורי, אני לא יודעת לפרוט במילים מהו הדבר שאני מחפשת. זה כמו אהבה ממבט ראשון, אתה רואה את זה ויודע שזה זה", אומרת אביה וייס, צלמת. "כנראה יש בהן משהו מסוים שמזכיר לי משהו או מעורר משהו, אבל כל זה קורה בדיעבד, כשהן מתגלות אליי ואני מתגלה אליהן בתוך אמבטיית הכימיקלים בחדר החושך. כל עוד אני במפגש הפיזי איתן אני לא מרשה לעצמי להתעכב במחשבות, אני במשימה. הכל עולה לאחר מכן, כשאני עובדת שעות על גבי שעות לבד, עם הדמויות שלהן בתוך החושך, האור, המים והריחות החמוצים של הכימיקלים". אביה עוסקת בצילום הנובע מחיפוש מתמיד. היא יוצרת סדרות צילומים של נשים, כשכל אישה מצולמת פעמים רבות, בפוזיציות שונות.

"כשאני פוגשת את הנשים האלה לראשונה הן מן הסתם לבושות. האופן שבו הן מחליטות לייצג את עצמן – דרך לבוש, איפור וכו' – הוא אחד מהנתונים העיקריים שמושכים אותי אליהן", היא מסבירה. "ואז אני מורידה מהן את השריון שהן מסתובבות בו בעולם, אבל בעצם מגלה שריון אחר, כי הגוף הוא התחפושת האמיתית של הנשמה. כל נשמה מתלבשת בגוף המתאים לה באופן מדויק, ולכל הנשים האלה יש ייעוד אחד עיקרי – להיות אחר כך כלי שנושא בתוכו עוד חיים".

מוטיב האימהוּת – ובמקרה של וייס האימהות הנעדרת – שזור בעבודותיה כחוט השני. מותה של אמה, שהתרחש כשהייתה בת 17, הותיר בה טראומה קשה והרבה שאלות לא פתורות. "הכלי שנשא אותי איננו, ומשם מגיעה כנראה החרדה הקיומית הזאת לעצמי ולכל מי שסביבי. מכאן גם האובססיה לשימור כחומר אנלוגי דווקא, משהו שמוטבע באור. העניין המציצני והרצון לקלף אותן מוסב פנימה, אליי. זה קילוף עצמי שאני עושה דרך דמויות אחרות", היא מסבירה.

עבודה של אביה וייס
עבודה של אביה וייס

הצלמת יעלי גבריאלי מצלמת את עצמה על בסיס תפיסה שהגוף שלה הוא ה"טריטוריה" הריבונית האחרונה שנותרה לה, אך בהיותה אישה מועמס עליו עול כבד: "מבחינה זו תפיסתו כריבוני היא מגוחכת", היא אומרת. "אין דבר מופקר יותר מגוף נשי במרחב שאנחנו חיים בו. האישה לא זוכה להיות ריבון אמיתי על הגוף שלה בשום צורה, והיא מגלה את זה די מהר. המרחב שאנחנו מתנהלות בתוכו היום הוא מרחב גברי שאנחנו רק אורחות בו".

העבודות של יעלי ממחישות זאת "בעל כורחן". היא עושה שימוש נרחב בסימון ובהבלטה של איברים, וכן בטשטוש ובמחיקה שלהם. "אני יוצרת עירום שהוא לא מיני בעליל, אבל משתמשת בפרקטיקות אסתטיות שאני שואלת מעולם הפרסום דווקא. פרסומות הן אולי ההשראה האסתטית הגדולה ביותר שלי. התצלומים שלי מנסים לתפקד כסוג של פרסומות – אני שואפת לייצר תאים יפהפיים ופתייניים שימשכו את הצופה/צרכן שלי, וכשהוא מגלה מה אני מוכרת לו הוא כבר לכוד".

לא מתעלמות מהמציאות

החיים בכלל ובארץ בפרט משמשים מקור השראה בלתי נדלה לכל האמניות. כל אחת מהן בוחרת להתמקד באספקט אחר, אך כולן שואפות ליצור בעבודותיהן מודעות ולהעלות שאלות לא פשוטות על הביטוי היומיומי של חיי נשים, של מקומן ושל תפקידן.

"אם נסתכל על התפתחות האמנות העוסקת בנשים, הרי שמבחינה כרונולוגית גוף האמנות של יוצרות בעלות תודעה פמיניסטית זכה לראשונה בהיסטוריה לכינוי 'אמנות פמיניסטית' בשנות ה־70 של המאה ה־20" – אומרת ד"ר טל דקל, חוקרת אמנות מודרנית ועכשווית, מרצה בתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב ובמכללת בית ברל ומחברת הספר "מוגדרות, אמנות והגות פמיניסטית" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011).

"באירופה ובארצות הברית הוגדר לראשונה זרם אמנות פמיניסטי עת נפגשו יחדיו – בצל רעיונותיה של התנועה הפמיניסטית – תחום האמנות, התחום התיאורטי והתחום המעשי (אקטיביסטי). למעשה גם קודם לכן – בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 – היו אמניות פמיניסטיות אך הן לא הוגדרו בשם זה. המושג המפורש 'אמנות פמיניסטית' נולד צמוד להופעת הגל הפמיניסטי השני, שהחל בארצות הברית באמצע שנות ה־60 של המאה הקודמת, עם הולדת התנועה לשחרור האישה – The Women's Liberation Movement. הגל השני של ההתעוררות הפמיניסטית היה פועל יוצא והמשך של התנועות ושל המהפכות החברתיות הגדולות של שנות ה־60: תנועת המחאה נגד מלחמת וייטנאם, מהפכת המתירנות המינית, תופעת ילדי הפרחים והתעוררות קבוצות מיעוטים שהחלו לדרוש שוויון זכויות".

לישראל, כמו בתחומים אחרים, הכל הגיע באיחור מה: "התנועה הפמיניסטית והאקטיביזם הפמיניסטי המקומיים שאבו יסודות רבים מהפמיניזם של שנות ה־70 בארצות הברית, והישגיו האינטלקטוליים והאמנותיים ניכרו כאן באיחור של עשר עד 20 שנה. כמו בארצות הברית, גם אמניות בישראל מבקשות לשלב ביצירתן את האידיאולוגיה הפמיניסטית, לציין את הישגיה ולהתריע מפני נפתוליה", מדגישה ד"ר דקל.

"כאישה שחיה במדינת מלחמה, חומרי המלחמה הם טבעיים ליצירה שלי", אומרת שאשא דותן, אמנית וידיאו. "כמי שחיה את החדשות אני לא יכולה להתעלם מהמציאות ולייצר אמנות בעלת מבט נשי בסגנון 'הנשים המחכות בעורף'. נולדתי וגדלתי בישראל ואני מרגישה על בשרי את כל המילים הרעות של הישראליות בלשון נקבה. אני כובשת, לוחמת, מכוערת, ואני חייבת לקחת אחריות אמנותית על המושגים האלה. אני אוהבת להיכנס לתוך חללים, לנכס אותם ולהחצין לתוכם את הראש שלי", היא מוסיפה, "אני לא מפסיקה לרגע לחשוב על המציאות שבה אני חיה. על העומס, על פוליטיקה, כך שבסופו של דבר החלל שאליו הגעתי תמיד נראה כמו החצנה של הראש שלי ברגע היצירה – תערובת של זיכרונות ילדות וקטעי חדשות, תערובת של ציור וידיאו וחפצים שאני מוצאת".

מעניין לראות כיצד האמנות והתהליכים החברתיים־פמיניסטיים כרוכים זה בזה במארג הדוק, אומרת ד"ר דקל. "הפמיניזם הרדיקלי לא נועד להיות מנותק מחייהן של נשים. הוא ביקש לחבר בין חיי היומיום של הנשים, הרגעים הפרוזאיים, הרגעים המעצימים העוברים עליהן ואף מצוקותיהן; ובין מעשי היצירה, האקטיביזם וההגות. החיבור בין החיים הפרטיים ובין הספרה הציבורית המשותפת לכלל הנשים קידם את הרעיון שהאישי הוא הפוליטי – רעיון שרווח כיום בשיח הפמיניסטי".

עבודה של אסיף שוורץ יסעור
עבודה של אסיף שוורץ יסעור

יצירה מתוך גוף

האמנית אסיף שוורץ יסעור מרבה לעסוק בעבודתה האמנותית בתחומי הנשיות, הזרות והחולי. היא מתגוררת בברלין ועוסקת ברישום ובמיצב. "יש משהו רומנטי, מפתה ומסקרן בחולי", היא אומרת, "במחשבה לאחור נדמה לי שמאז ומעולם התעסקתי בו והסתקרנתי ממנו. העיסוק בחולי אינו בחירה מקרית, שכן בגיל 16 התגלתה בגופי מחלת מעיים. הרגשתי כי גופי הוא כמו פרח טורף המפתה את נפשי ומעכל אותה. בשלב מסוים התחלתי לנהל מערכת יחסית עם המחלה: היא משתמשת בגופי, אך גם אני משתמשת בה".

לחולי היה חלק משמעותי בבחירת מדיום העבודה של שוורץ יסעור: "אל הסריגה הגעתי בשל העובדה שימים רבים הייתי מרותקת למיטת בית החולים. סרגתי כפעולה מדיטטיבית המוכרת לי כל כך מבית אימא ומבית סבתא".

לדברי שוורץ יסעור העיסוק באמנות נשית נובע מהעובדה שכוח נשי נתפס בעיניה כמסקרן, כמושך וכמהפנט, אך גם כמסוכן וכנושך. צמחים טורפים, חורים שחורים ושואבים או וגינה מסרסת משמשים נקודות השראה עבורה.

"אני משתמשת בדואליות הזו בפיסול ובציור", מסבירה שוורץ יסעור, "הנראות של עבודותיי ססגונית ומושכת, העבודה מפתה את הצופה להתקרב ולבחון אותה עד להתאהבות בחומר, בצבעוניות ובצורניות. אך שמותיהן של העבודות, אופן התפשטותן בחלל והתוצאה הסופית מעוררים חרדה או סלידה. אני אוהבת את תחושת היצירה, הפיסול, מחוט עירום לצורה הבנויה. אני אוהבת את הפעולה המדיטטיבית, את הקשירות הבלתי פוסקות. אני גם אוהבת את החיבור לעולם הנשי – לאמי, לסבתי, הביתה". בשל אופי העבודה – סריגת פיסול בעבודת יד – דרוש לה זמן רב. הפעולה ה"בלתי נגמרת" מתקשרת אצלה גם לניסיון ההיטמעות במדינה החדשה שאליה היגרה.

עבודה של אסיף שוורץ יסעור
עבודה של אסיף שוורץ יסעור

"אחד הנושאים המרכזיים בשיח הפמיניזם הרדיקלי, שעליו התבססה האמנות הפמיניסטית של שנות ה־70, הוא היחס אל גוף האישה", אומרת ד"ר דקל, "הוגות פמיניסטיות רבות בחרו להדגיש את ייחודו של הגוף הנשי – לחגוג אותו, לטפח אותו ולראות בו אמצעי ביטוי וכלי להעצמת הנשיות".

חגיגת הגוף הנשי באה לידי ביטוי בעבודותיה האחרות של שוורץ יסעור. "בערך חמש שנים, בכל פעם שאני מקבלת מחזור, אני מתיישבת על נייר למשך זמן מסוים עד שנוצר כתם. את הכתם אני מעבדת אחר כך לציור בעזרת חומרים שונים. העיבוד של הכתם מסמל עבורי מעין יומן מסע, נקודה בזמן ובמקום מבחינה פיזית ונפשית שבו נוצר הכתם".

הדבר ניכר היטב בציוריה: לפעמים הכתם תלוש ללא רקע או שורשים, לפעמים נדמה שהוא מצא את מקומו והתחבר לסביבה, לפעמים הופך לדימוי פיגורטיבי יותר ולפעמים נשאר מופשט לחלוטין. "השימוש בדם הווסת מעניין אותי מכמה בחינות", היא אומרת. "ראשית העניין הדואלי שבו, שבכלל מעסיק אותי בהתבוננות ובבחינת הנשיות: המחזור החודשי כטמא אך גם כסימן לפוריות והמשך חיים; כמפתה וגם דוחה. התחושה היא שאני מעבירה משהו מגופי שלי אל היצירה, והיצירה יוצאת באופן מוחשי מגופי".

עבודותיה של האמנית הרב תחומית מורן קליגר מתאפיינות בטכניקות מגוונות, החל מרישום דיו על נייר, רישום בפסטל, חריטה על נייר צבוע, צריבה ידנית באמצעות מלחם על עץ לבוד ועוד.

עבודה של מורן קליגר
עבודה של מורן קליגר

"עבודותיי עוסקות לרוב בנושאים חברתיים ותרבותיים באופן ביקורתי. שאלות של זהות למול אובדן זהות, מגדר, גוף וזיכרון", היא אומרת. "אני מנסה ליצור חיבור בין נרטיב אישי, לעתים אוטוביוגרפי, לחברתי־קולקטיבי. משהו שהוא בין האינטימי לציבורי, תוך ביקורת מגדרית". לדבריה היא אינה מנסה בהכרח להביא גישה או לייצר תפיסת עולם פמיניסטית, אלא להציג לצופה עולם חלופי, לטשטש את הגבולות המגדריים ולעתים גם את הגבולות שבין אדם לחיה, בין טבעי, פראי לאנושי ותרבותי; מנסה לחבר בין סדרים סותרים ומנוגדים, המציגים מאבק בין משיכה לדחייה, בין שליטה וחוסר שליטה, בין יופי ובזות.

"אם סוקרים את השדה הישראלי באמנות ואת הקשריו לנשים יוצרות, ניכר כי חל שינוי משמעותי בנראות של השיח הפמיניסטי והבנה בהירה יותר של עקרונותיו", אומרת ד"ר דקל. "מלחמות, אימהות, דימוי גוף ופערים מעמדיים הם נושאים אשר אמניות רבות בישראל כיום מטפלות בהם. אלה סוגיות חשובות הנוגעות לכל אישה וגבר מכל שדרות האוכלוסייה בארץ והן רלוונטיות גם במאה ה־21". סימון דה בובואר הייתה בוודאי גאה.