להרגיש את תל אביב בהליכה בלי לראות אותה. העיר של מוחמד שקור

>> מוחמד שקור הגיע לתל אביב מהכפר שעב בגליל התחתון, לוקה במחלה "רטיניטיס פיגמנטוזה" שפוגעת בראייתו ואובחנה אצלו ואצל שניים מאחיו בגיל צעיר (הוא הצעיר מבין 14 אחים). מוחמד, שקור, בוגר תואר ראשון בלימודי ארץ ישראל ולימודי עיסוי רפואי בווינגייט, הצטרף למרכז נא לגעת בנמל יפו כבר בשנת 2011, ולאורך השנים הדריך סדנאות, מלצר במסעדת החושך בלקאאוט ושיחק בתיאטרון 'נא לגעת'. כיום הוא שותף לפיתוח תוכן הסדנאות למבוגרים ולילדים ומשמש כמנהל הנגישות של המרכז. ביום שלישי הקרוב (3.12) ייפתח במרכז נא לגעת הפסטיבל השנתי שלו בהשתתפות אמנים ויוצרים עיוורים, חירשים וכבדי ראייה ושמיעה. וגם: ליאור אשכנזי, דביר בנדק, ענת עצמון, דניאל סלומון, חיים באר, קרני פוסטל, אורי ירמיאס ממסעדת 'אורי בורי' כשף מתארח לארוחת פופ-אפ מיוחדת, יואב גינאי, קרן טננבאום ועוד.

>> העיר של דור ברזילי // דרינק מושלם, עסקית שווה ופלאפל צהוב
>> העיר של דורון מדלי // אווירה של סרט ובכל זאת קצת אירופה

1. חוף הדולפינריום החדש

אם יש משהו שאני יכול להבין ולהרגיש גם מבלי לראות, זה לגבי מקומות חדשים שמצטיינים ביופי ואסתטיות. כזה הוא הדולפינריום בגרסתו המחודשת, כשמיד קשה שלא לחוש בחדשנות של המקום מבחינת הריצוף, העיצוב המזמין והישיבה הנוחה שם. הספוט הזה המציא עצמו מחדש כמתחם של ספורט ימי, כשהחוף תחתיו, שעד כה היה סגור, נפתח לציבור וגם הוא מעולה ומזמין. אני עצמי גולש ולוקח חלק בקבוצת גלישה שבה כולנו לקויי ראייה, כיוזמה של העמותה הייחודית Wave-Ability שמחברת אנשים עם ובלי מוגבלות לפעילות גלישת גלים ייחודית. כך יש לנו בחוף הזה אזור גלישה שתחמו לנו במיוחד.

למרות שהוא מחודש והפך ממוגלה שתקועה באמצע קו הטיילת לפנינה על הים, יש לי תחושה שהמקום לא מספיק התגלה לכולם ונותר עדיין בגדר חצי סוד תל אביבי. לכן במרבית הזמן הוא לא עמוס, ובמיוחד כעת כשימי הקיץ כבר מאחורינו. נצלו זאת מהר ותהנו (למי שמגיע בתחבורה ציבורית: הוצבו במקום כמו ברוב החלקים לאורך הטיילת פסי הנגשה שמובילים לחוף באופן קל. בניגוד לכך, תחנות האוטובוס באזור עדיין לוקות בחסר מבחינת הנגשתן).
טיילת שלמה להט 20

2. מסעדת פנקינה

מלבד האווירה המעולה והמנות המנצחות במסעדה האיטלקית הנהדרת הזאת, נרשם פה גם האקס פקטור לגבי היחס האכפתי של הצוות המקסים והסבלני, כמו גם הנגישות שרמה גבוהה כמוה לא מצאתי באף מסעדה אחרת בעיר (מראש לא מחשיב את מסעדת בלקאאוט אצלנו במרכז, חשוב שיישאר פייר גיים). מבחינתי חלק מהעניין במקום הטעים והנעים הזה, הוא לשמוע את המלצרים הבקיאים מתארים את המנות כמו שירה, באופן ציורי וכל כך מעורר תיאבון, חוויה מומלצת אפילו לרואים מבינינו. החושים האחרים שמתחדדים מיד משחקים תפקיד מכריע, קודם הריח ואז הטעם – כשהמנות מצוינות ומשאירות טעם של עוד. נסו את הניוקי קוואטרו פורמאג'י המשובח ולא תצטערו. פנקינה היא ההוכחה שלא חייבים להיות יהודים שומרי מסורת, או יהודים בכלל במקרה הנ"ל, כדי להנות ממסעדות כשרות.
גורדון 39

 

3. יפו העתיקה

כשמה כן היא, יפו העתיקה אמנם עדיין לא הכי מצטיינת בנגישות מעודכנת בת זמננו. אבל בכל צעד, שעל ומעבר במתחם, אתה מרגיש כיצד כל אבן וסלע מספרות לך סיפור אחר בן אלפי שנים שמצית את הדמיון לגבי התרבות ההיסטורית המגוונת של יפו: מצרים קדומים, צלבנים, חשמונאים, יוונים, טורקים, בריטים, מוסלמים, נוצרים, יהודים, נפוליאון, יהודה המכבי, קזבלן ואיך לא – נובורישים בני זמננו ונדל"ניסטים תושבי חוץ. האזור הזה תמיד מרתק אותי ומנתק אותי מכל רעשי העיר – כשמצד אחד מעניק השראה להישאב לתוך הרחשים הגדולים של ההיסטוריה הכבדה; ומצד שני נותן לי גם מעין תחושת קלילות ואת ההזדמנות להקשיב בסימטאות לצלילים הקטנים והשקטים סביבנו, שאף פעם לא נבחין בהם במקום רגיל. כמוצר משלים, שוק הפשפשים ממול, עם כל ההתרחשות שמשלבת בין אווירת הוינטג' הנוסטלגית לבין תכונה מעודכנת וצעירה ומסביב הריחות, הטעמים והחושים שמתחדדים, תמיד ישדרג את החוויה לשלמה וכיפית יותר.

4. מרכז נא לגעת

נישאר ביפו ונרד משם קצת למטה, לנמל. אני אולי טיפ טיפה משוחד פה, אבל כעיוור תושב המקום, באמת חשבתם שאצליח לדלג על כזה מוסד שעבורנו הוא סמל יחיד במינו – גם בכל העיר, גם בכל הארץ ולמעשה בכל העולם כולו? ובכלל שמלבד ההנגשה והתרבות, מהווה גם מופת של סובלנות ודו קיום יפואים שמעוררים השראה שאינה ברורה מאליה בימים אלו? למי שעדיין לא מכיר (שיעמוד מהר בפינה), פועלים ב'נא לגעת' ארבעה תחומי עניין מרכזיים:

– התיאטרון: משלב ברפרטואר המגוון שלו שחקנים עיוורים-חירשים בו זמנית (ביניהם הלוקים בתסמונת אשר), עיוורים וכבדי ראייה, חירשים וכבדי שמיעה ושחקנים ללא אף מוגבלות חושית. כולם יחד מוכיחים לנו שכדי שבאמת נשלב ונשתלב – אנחנו סך הכל צריכים להעניק לכל האדם באשר הוא את ההתאמות הנזקקות עבורו, לטובת גישור על הפערים למען פלורליזם של תרבות שוויונית ומיוחדת וקולות נוספים בתרבות ובחברה שמועטים המקומות בהם נוכל להיחשף אליהם כמו פה.

– בלקאאוט: מסעדת החושך היחידה בארץ (והכשרה היחידה בעולם!), שבה עם הגשת המנות כל החושים האחרים שלנו לפתע מתחדדים ומתחוור לנו שהראייה אולי עלולה לעיתים דווקא להגביל. המסעדה מאפשרת לקהל הרחב מפגש עם מלצרים עיוורים ולקויי ראייה, שמהווים שגרירים ייחודיים של עולמנו. הם מעניקים שירות מסור והופכים את השהות בחושך למלאת משמעות באמצעות דיאלוג פתוח וכנה עם הסועדים על החיים לצד המגבלה החושית. השילוב בין התנסות קולינרית רב חושית מיוחדת במינה לבין המפגש הבלתי אמצעי באינטרקציה שוויונית של הצוות מול הסועדים שלפתע לא רואים כלום בדיוק כמוהם, הופכת את הערב ליוצא דופן ובלתי נשכח. היציאה החוצה בתום הסעודה חזרה לאור המהדהד, מאפשרת לקבל פרספקטיבה אחרת על החיים עצמם.

– מתחם האירועים ובית הקפה קפיש: שבו כל נותני השירות חירשים או כבדי שמיעה, כשהמפגש עמם מהווה עוד חוויה אנושית מעוררת השראה.

– מתחם סדנאות מקוריות באור ובחושך שמומלץ להתנסות בהן (למשל טעימות יין, בירה ושוקולד בעלטה או שפת סימנים באור), כהזדמנות לעוד חוויה מיוחדת שכמה שנתאר אותה זה עדיין לא יהיה מספיק מובן אלא רק לאחר שנעבור אותה.
בקיצור, תגיעו, אם לפסטיבל או בכלל. בימים מאתגרים אלו כשאתרי תיירות, תרבות וקולינריה נאבקים על חייהם, המלכ"ר החברתי החשוב ומרומם הנפש הזה באמת צריך אתכם כקהל כדי שיוכל להמשיך ולהתקיים.
רציף העלייה השנייה

5. להרגיש בהליכה את תל אביב מבלי לראות אותה

תארו לכם איך יהיה להרגיש את העיר בהליכה מדרום לצפון, מבלי לראות אותה. מרתק להכיר ולגלות את העיר דרך הרגליים, כשאת העיניים המסיירות מחליפות האוזניים, הידיים והאף על חושיהם. להתקדם בשכונות מאזור יפו ופלורנטין, דרך הנחלה לשוק ולכרם, וכך לעבור דרך הריחות, הסמטאות וההיסטוריה של העיר. משם לפנות צפון-מזרחה דרך אלנבי-קינג ג'ורג' היישר לדיזנגוף כדי להרגיש את התגברות העומס, הגודש, האזורים המחודשים והבנייה לגובה (כן, אפשר להרגיש גם את זה בעיניים סגורות). ולבסוף להישאב בפייד אאוט לתוך השקט והשלווה של הצפון הישן. נסו זאת פעם ותופתעו – גם בנוגע למה שתגלו על העיר מזוויות שלא הכרתם וגם על מה שתגלו על עצמכם.

מקום לא אהוב בעיר

התחנה המרכזית החדשה. מודע לכך שאני ממש ממש לא מקורי פה, אבל אם באמת קיים איפשהו קונצנזוס ישראלי, כזה שיכול להיות משותף לכולנו ולאחד בין כל שכבות העם – שמאל וימין, דתיים וחילוניים, יהודים וערבים וכמובן רואים ולא רואים – זה איך לא, הסלידה והזעזוע העמוק של כולנו מהתחנה המרכזית החדשה שהזדקנה לה די מהר. מבחינת המפגע הסביבתי והאורבני שהיא, באמת שנאמר עליה כבר הכל מכל ואין מה להוסיף. אבל מלבד זאת, עוד לא התחלנו לדבר עד כמה בנוסף לכך היא גם בגדר מפגע נגישותי. דוגמאות? וואו לא יודע בכלל מאיפה להתחיל, כי לא נוכל לסיים לעולם.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אמנם יותר בתחום אירועי הספורט, וגם כבר מזמן רחוק מלהיות סוגת עלית של צ'מפיונס ליג או אפילו של ליגת העל המקומית – אבל שאפו ענק ומרגש להפועל ת"א, על כך שמשחקי הבית שלה בבלומפילד הונגשו לאחרונה גם לאוהדים עיוורים ולקויי ראיה. הדבר נעשה באמצעות אפליקציה מיוחדת, שבמסגרתה אוהדים עם מוגבלות ראייה יושבים ביציע ומקבלים לייב באוזניות תיאור ויזואלי מפורט ומלא צבע על כל המתחולל על כר הדשא, ברמה שהם ממש בתוך המשחק. כך באופן בלתי שגרתי ביחס לנהוג בישראל, המועדון מיישר קו מול אוהדיו עם מוגבלות בהתאם למה שנעשה כבר שנים רבות במועדונים מובילים של מעצמות אירופאיות עם תרבות מפוארת של כדורגל לצד נגישות – כדוגמת גרמניה ואנגליה. גם אם המצב על המגרש כבר תקופה ארוכה לא מזהיר, השדים האדומים שוב מוכיחים לנו שבכל הנוגע לקהילה ומעורבות חברתית, הם כמו תמיד מובילים את הטבלה בפער. סוף סוף נוצרה פה אפליה מתקנת – למה רק לקהל הרואים מגיע לסבול במשחקי הפועל?

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מתוקף פרוטקציות די מובנות, זכיתי לפני כולם להנות ולספוג השראה מההצגה החדשה של תיאטרון נא לגעת, "משהו אחר" מאת אפרת שטינלאוף – שתעלה בבכורה חגיגית בערב פתיחת הפסטיבל. ההצגה, בכיכובם של שחקנים שחלקם עם מוגבלות ראייה ושמיעה, היא קומדיית טעויות רגישה שמתארת מה קורה כשעיוורים וחירשים מנסים להציג גרסה משלהם לרומיאו ויוליה של שייקספיר – ואז הכל משתבש בגלל טעות זיהוי, שנובעת מפערים עקב מוגבלויותיהם השונות. מבחינת מסריה, ההצגה מתכתבת מאוד עם הימים האלו. מבלי לעשות ספוילרים, "משהו אחר" מדגים לנו כיצד ניתן לשאוף להתגבר על הקשיים כדי לתת הזדמנות לעתיד טוב יותר. זה הסיפור האופטימי שאנחנו כל כך משוועים לו – אם בעולם התרבות, במגזר השלישי או בחברה הישראלית כולה.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מרש"ל ת"א – מרכז שירות לעיוורים ת"א ברחוב מנדלי מוכר ספרים. מדובר במקום מפגש לעיוורים וכבדי ראייה, שמקבלים שירותים מחוגים שונים בתוך המרכז ופעילויות שונות שדורשות מתנדבים כאוויר לנשימה של המקום. למשל, במסגרת פרויקט שבו מצמידים מתנדב לכל עיוור ולקוי ראייה עבור הליכה ברחובות העיר או בסיוע בפעולות ספורט, מפגשים חברתיים בחוץ ועוד. כל התנדבות וסיוע עבורם תמיד יהיו חשובים ומבורכים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
חייב להרים פה לזוהר הלוי, מנכ"ל המרכז לעיוור בישראל שפועל פה בעיר. יש בזוהר תכונה נדירה בבני אדם – שהוא יודע להקשיב ופועל תמיד אבל תמיד מעומק לבו, שזה כידוע מצרך חשוב ביותר בתקופה הנוכחית. באמצעות עשייתו הוא מנסה לגשר ולחבר בין הארגונים השונים שתומכים בנו, ונלחם ללא פשרות על הזכויות של העיוורים בישראל. את כל זה חשוב לציין שהוא עושה כעיוור בעצמו, מה שלא מנע ממנו להיות עורך דין במקצועו. בקיצור, בדיוק הדמות שהעיר הזאת צריכה.

מה יהיה?
אני ממליץ לכל הקוראים להרים את כף היד ולמשש את האצבעות. כל אחת מביניהן שונה ולכל אחת מהן תפקיד אחר. זה אנחנו כחברה. אם נעשה אגרוף כסמל לכוח ולא לכוחניות, נשלב את כל האצבעות יחדיו. רק כך נוכל להיות חברה יותר חזקה ואיתנה. כוחנו באחדותנו אך לא בכוחניותנו.