"ליגה משלהן": אותה כמות בייסבול, עכשיו עם 200% יותר לסביות
הסיפור האמיתי לגמרי על הקמת ליגת הבייסבול לנשים בשנות ה-40 (כי כל הגברים הלכו למלחמה) כבר הפך לסרט שהיה לקלאסיקת ניינטיז. העיבוד הטלוויזיוני החדש לא רק מביא גרסה יותר מלאה של האירועים - הוא גם שינה את חייה של אחת משחקניות הליגה, בת 95 כיום
בשנת 1948 הצטרפה מייבל בלייר, צעירה בת 21 מקליפורניה, לליגת הבייסבול האמריקאית לנשים. הליגה הוקמה במהלך מלחמת העולם השנייה כתחליף זמני לבייסבול גברים והמשיכה לפעול גם כמה שנים אחריה. ב-1992, כמעט 40 שנה אחרי סגירת הליגה, הגיע לאקרנים הסרט "ליגה משלהן", דרמה קומית-היסטורית ומתוקה. גיבורות הסרט, ממש כמו בלייר עצמה, נאלצו להדוף תגובות שליליות מהסביבה על אהבתן לספורט לאורך כל חייהן ועדיין, חלק מהסיפור של בלייר ושל רבות מחברותיה למקצוע נעלם בדרך למסך.
כשאבי ג'ייקובסון ו-וויל גרהאם החלו לעבוד על חידוש טלוויזיוני לסרט, הם פנו לבלייר כדי לשמוע את החוויות שלה. על הדרך, השחקנית לשעבר יצאה מהארון כלסבית לראשונה באופן פומבי – בגיל 95, לא פחות. בלייר ממש לא לבד. שחקניות רבות אחרות נדרשו להסתיר נטייה מינית או זהות מגדרית לא מקובלת כדי לקחת חלק בליגה. החוקים קבעו שהשחקניות צריכות "לשחק כמו גבר, להיראות כמו גברת", כלומר: להתאפר, לחייך אל הצופים, להאריך שיער, ללבוש שמלות וחצאיות.
האלמנט הזה הוצג בסרט בעיקר כדוגמה לשוביניזם הכללי של התקופה, אבל העלים את הסאבטקסט המתבקש שלו – רק שהצופים לא יחשבו שהספורטאיות שלנו לסביות. למעשה, "ליגה משלהן" (הסרט) השקיע לא מעט מאמץ כדי להשאיר את קבוצת הרוקפורד פיצ'ז כמה שיותר סטרייטיות: השחקנית הכי פחות ליידי בקבוצה מכירה בחור נחמד ומתחתנת בזריזות, ויש גם הסבר שהיא בכלל נראית ככה כי אבא שלה עשה טעות ו"גידל אותה כמו בן". הסדרה "ליגת משלהן", לעומת זאת, היא כבר סיפור אחר לגמרי.
גם אם יש כמה סצנות מקבילות ודמויות עם דינמקה דומה לזו של הסרט, השינויים גדולים מספיק כדי להבהיר שזה יותר סיפור חדש מאשר רימייק. זאת לא רק סדרה על שחקניות בייסבול שחלקן לסביות (מספר די גבוה: אחוז הדמויות הקוויריות משתווה לסדרות כמו "כתום זה השחור החדש" או "Our Flag Means Death"), אלא סדרה שעוסקת בהרחבה במחיר החברתי של שבירת מוסכמות מיניות ומגדריות בשנות ה-40', וכל זה לא הופך את העלילה לאופרת סבון. העיסוק בנושא לא מסתכם במי תצא עם מי, וקשרים עמוקים נוצרים בין נשים גם בלי שיהיה בהם אלמנט של רומנטיקה או משיכה.
קרסון, הדמות שמגלמת היוצרת-השותפה ג'ייקובסון, מחבבת מאוד את בעלה צ'ארלי. הוא ממש סבבה, הוא החבר הכי טוב שלה מילדות, וזה לא שהיא גרועה לגמרי בעבודות בית, אבל משהו חסר לה. החברה לקבוצה גרטה (דארסי קארדן, ג'נט מ"המקום הטוב") עוזרת לה להבין שעד היום היא חיה כמו שחקנית ספסל בחיים של עצמה. קרסון הופכת למנהיגה ומאמנת עבור הקבוצה, מפתחת ביטחון עצמי, ועל הדרך מתאהבת. אך לגרטה יש מערכת חוקים הישרדותית שלמה שאמורה למנוע ממנה פגיעה, בין אם מצד הומופובים או מצד ארוניסטיות.
ברגע קצר וצובט לב מהסרט המקורי, הכדור נוחת באמצע משחק לצד קבוצה של צופים שחורים, שכמובן לא מורשים לצפות בו מהמושבים המסודרים באיצטדיון. אחת מהן זורקת את הכדור במיומנות אל עבר שחקניות הפיצ'ז, ובלי מילים השחקנית והצופה מבינות שבמצב אחר היו יכולות לשחק יחד. בסדרה הופך הרעיון הזה לקו עלילה מרכזי בכיכובה של מקס (שנטה אדמס) וחברתה הטובה והגיקית קלנס (גמיסולה איקומלו). מקס היא שחקנית בייסבול מוכשרת אבל כאישה שחורה, ליגת הנשים אפילו לא מסכימה לבחון אותה. היא מתחילה לעבוד במפעל בתקווה שתצליח להתקבל לקבוצה של העובדים, אך גם שם בעיקר מזלזלים בה. העלילות של מקס ושל קרסון מתרחשות כמעט ללא קשר האחת לשנייה, אבל פגישה מקרית ביניהן הופכת לחברות ושותפות גורל שמתפתחת לאט-לאט.
הסדרה כל כך גדושה בדמויות מעיינות שקשה לבחור מי מהן מצטיינת, ולא בגלל שכולן מקסימות וחמודות וזהו. היא גם לא מנסה למכור לנו איזו בועה מושלמת שבה כל אחת יכולה להיות כל מה שתרצה. היא מציגה היטב את הפחד, הבושה והסכנה האמיתית שמלווים את הגיבורות שלה, בלי להציג אותן כקדושות מעונות. הן עושות טעויות, פוגעות זו בזו, חוות רגרסיה להרגלים רעים.
אף אחת לא מסיימת את העונה כאדם מושלם, אבל כולן עוברות תהליך כזה או אחר – והשיעור שהסדרה מלמדת אותן הוא קודם כל על סולידריות. אז נכון, יכול להיות שהסדרה נוהגת בגיבורות שלה בעדינות יחסית לתקופה שהיא מתארת, אבל היא לא משקרת לנו שהחיים שלהן יישארו מאתגרים מאוד גם בעתיד. וכשהיא מרשה להן להיות קצת אופטימיות למרות הכל, גם אם זה לא הכי מדויק היסטורית, האם באמת אפשר להתלונן על הפיל-גוד הזה?
"ליגה משלהן", עונה ראשונה, 8 פרקים. עכשיו באמזון פריים