ברחובות כיבו מזמן את הניאון: העברנו לילה ארוך וסליזי לאורכו של רחוב אלנבי

שיטוט ברחוב אלנבי בליל אמצע השבוע משול למסע בתחנות חייו של אדם: מהנעורים העליזים בצ'ייסר ועד המוות הבלתי נמנע עם דלתות שנסגרות בזו אחר זו לפני עלות השחר. יצאנו למסע אנתרופולוגי בין הדמויות והמוסדות שמאכלסים את אלנבי ומצאנו שחקני כדורסל, סחים לובשי פלנל ואת שליחו של השטן

תל אביב בלילה. צילום: איליה מלניקוב
תל אביב בלילה. צילום: איליה מלניקוב
12 בדצמבר 2018

כמו סליל DNA המקפל בתוכו את הגנום התל אביבי נמתח רחוב אלנבי מן הים עד דרך יפו. בשעות היום הרחוב המוזנח, הסואן והמפויח הוא לא יותר ממקום לימינלי, תחנת מעבר שמשרתת את מי שמחפש ארוחת צהריים זולה, קווי אוטובוס בשפע וחנויות בגדים שאיכותם מוטלת בספק. בלילה משנה אלנבי את פניו. תחנת המעבר הופכת באחת למקום שנותן מענה לתל אביבים על כל סוגיהם. הרחוב הוא חזון אחרית הימים של חיי הלילה בעיר: מופעי חשפנות לצד ברים ברנז'איים; מסעדות שף מול דוכני נקניקיות מפוקפקים; מסיבות חיילים ודאנס ברים מעוצבים. את הבילוי באלנבי ניתן לתאר כתחנות משמעותיות בחייו של אדם בוגר, מנעוריו ועד מותו הבלתי נמנע.

נעורים הם תקופה של אפשרויות בלתי נגמרות וטעויות ללא סוף – בדיוק סוג הבילוי שמעניק הצ'ייסר בר באלנבי 44. בחצרו מוצב פסל אריה מרשים, ואת קירותיו החיצוניים מעטרים לוחיות רישוי ודגלים ממדינות שונות, שלא מצליחים להשרות אווירה בינלאומית. בערבו של יום ראשון, נר אחרון לחנוכה, שומם המקום מאדם – התגלמות מוחשית של המושג שביזות יום א'. בין שני השולחנות היחידים שבהם יושבים לקוחות מתזזת מלצרית אחת ומשווקת בחן את קוקטייל הבית: וודקה עם אקסל. המחירים ברצפה, וכך גם המורל.

עוד כתבות מעניינות:
רחוב אלנבי חוגג יום הולדת מאה
מילון הסלנג התל אביבי השלם

צעירים בשנות ה־20 המוקדמות לחייהם מתאפיינים בנכונות לקחת סיכונים, כדוגמת בילוי במרתף התת קרקעי הקרוי הפסאז' שממוקם באלנבי 94. כבר לפני שנים אחדות הכריזו היפסטרים בתאי המדידה של אמריקן אפרל על מותו של המקום, וכינו אותו "מסיבת קיבוץ של חיילים חרמנים". אך כמו כל סטיגמה, גם במקרה הזה המציאות מורכבת יותר. מתחת לאדמה האוויר סמיך והמקום שוקק. על הבמה הופעה של בלוז אנד בוז, להקת בלוז "שעושה עוונטות" (כך לפי עמוד הפייסבוק שלהם), המופיעה בפסאז' מדי יום ראשון. בבר המרכזי, על הספות ובאזור העישון שותות לשוכרה דמויות שונות ומשונות שלרוב אינן נצפות יחדיו בנוף התל אביבי: צעיר שנראה כמו שחקן כדורסל, גבר בגיל העמידה שמצהיר בגאון "אני אוהב את הבנים שלי!" ומצטנף חזרה בכורסתו, ואישה בשנות ה־40 לחייה הבוחשת במשקה שלה חזור ובחוש. הפסאז' מאפשר, גם באמצע השבוע, להישבר כהוגן ולהיבלע בין אנשים אחרים, אבודים יותר או פחות, ומעניק מקלט מדומה מפני המתרחש בעולם שבחוץ.

פסאז. צילום: גוני ריסקין
פסאז. צילום: גוני ריסקין

לקראת העשור הרביעי לחייו, מתחיל האדם הסביר לכבד את עצמו. הוא יעדיף לא להשתכר עד אובדן הכרה במקומות אקראיים, ויחפש חוויה שהאסתטיקה והאווירה של הספוטניק (אלנבי 122) יכולות לספק. בשתיים בלילה של יום ראשון עדיין יש לקוחות, אך הצוות מאיץ בהם להתרכז באזור הבר הפנימי. למרות הקרבה למקומות בילוי ברנז'איים והפוטנציאל להפוך למעוז של בוגרי גילמן, עיתונאים ואוחזי קולמוס אחרים, לא תמצאו במקום צרי כתף, אותם גברים למודי MeToo שנבהלו מהפמיניזם הנוכחי יתר על המידה. לכאן מגיעים גברים שמאסו בדיזי אך לא בתלבושת האחידה שלהם: חולצת פלנל משובצת. עין בלתי מזוינת תבחין בלפחות שלושה דייטים ראשונים מטינדר, שהלילה צופן עבורם גדולות ונצורות. האווירה בינלאומית, ואולי זו הסיבה שיש מה לחפש כאן בימי ראשון. בעוד בחוץ המעלות צונחות, בפנים הערב מתחמם.

חיי הנישואים והבורגנות, שבשביל הרווק הממוצע הם שיא שיש לשאוף אליו, נמדדים בשעה ביום שבה אוכלים המבורגר. בימי ראשון, כשאמריקה בורגרס שממוקם באלנבי 112 סוגר את שעריו בשעה אחת, רק לבעלי המשפחות יש סיכוי ליהנות. צעירים יותר, שחפצים לבדוק מה קורה בממלכת המאנץ', ינחלו אכזבה כבירה ויביטו במסעדה מבחוץ בעיניים כלות. בפנים, אחרי ערב חזק יחסית, מצטופפים סביב השולחן שרית המלצרית, בר הברמן ויוגב האחמ"ש וסועדים את לבם בג'אנק. הם עדיין עייפים מסוף השבוע הקשה שעבר עליהם במסעדה, אך מצליחים לשמור על ארשת מחויכת ולספר ש־60 אחוז מהלקוחות שפוקדים את המקום באמצע השבוע הם קבועים (לרוב תל אביבים) ואינם סובלים מעודף משקל. כמו חיי הנישואים, כך גם אמריקה בורגרס צפויים, יציבים ועם שטאנץ קבוע (מלפפונים חמוצים בטמפורה).

ערב רצוף חטאים סופו להיגמר בלוציפר (אלנבי 97), מקום אפל ואפוף עשן כמו שערי הגיהינום. על הקירות תמונות של קדושים נוצרים. כמו במחזה אבסורד, גם כאן הזולת מעיק עליך אך חובתך לסיים איתו את הלילה. מדי ערב מבקר במקום לקוח קבוע: אדם קטן קומה וכבד גוף שסיגר תחוב בין שיניו, אולי שליחו של השטן. מדובר בפיק אפ בר שמשמר את אווירת שנות ה־90 בתל אביב. הבילוי בו נוסטלגי ושקול לנעילת דוקטור מרטינס או צביעת הציפורניים בסגנון פרנץ'. התפריט, לעומת זאת, מזכיר מקרר של גרוש טרי: קבב בפיתה תוצרת ג'סמינו הצמוד. ביום ראשון מצאו בו מפלט ידוענים מקומיים, כותבים, עיתונאים ועורך דין שמסייע לפליטים. הייתה תכונה, ועם זאת, זהו כנראה הזמן היחיד בשבוע שבו ניתן למצוא בקלות מקום על הבר. הפסקול האקלקטי משתלב היטב עם האוכלוסייה המשונה הפוקדת את המקום, שילוב של לקוחות קבועים ואחרים שנקלעו לסיטואציה.

המאמינים בגלגול נשמות ימצאו נחמה ברוקוקו (אלנבי 99), לשעבר הקורדרוי, בימים טובים יותר הריף רף. מדובר בבר קטנטן, שלא לומר גומחתי, עם מרפסת רעועה שמשקיפה על כל הטוב שאזור בית הכנסת הגדול יכול להציע. הלקוחות הקבועים, בני 30 ויותר עם קו שיער נסוג, נראים כמו נבואות זעם לעתידם של אותם בני 20 המרוקנים פחיות בירה בזו אחר זו ורוקדים לצלילי "טוטו" של אפריקה. עם זאת, כדאי לציין שרוב האנשים שנכנסים למקום במהלך הלילה שואלים "כאן זה הטיילור מייד?" ונענים על ידי מקהלה אדישה: "לא, ימינה וימינה". סיטואציה כזאת מעצימה את תחושת האחווה והשייכות שמרגישים יושבי המקום. ביום ראשון נסגר הרוקוקו כבר בשעה אחת בלילה, לאכזבתם ולהפתעתם של צעירים שהגיעו לבלות באווירה לא מחייבת ומצאו דלת נעולה.

לפני 100 שנה בדיוק הוענק לרחוב אלנבי שמו. עבר זמן עד ששונה תוואי הרחוב והוארך עד הים במטרה למשוך לקוחות לקזינו שנבנה על החוף – כנראה המוסד המפוקפק הראשון בו. מאז, מה שנקרא, קצרה היריעה – מקומות מפוקפקים צצו על אלנבי כפטריות אחרי הגשם. היום מוטלת עלינו החובה לשמר את מורשתו המפוארת של הרחוב, ולזכור שכמו הרחוב המפויח ביום, כולנו נראים אחרת בלילה.