"רחוב מכוער-יפה": אלנבי חוגג 100 – מה עבר עליו לאורך השנים?

באהבה ובסיאוב: "אני מעדיף לנקות שתן של מישהו שהשתין בחדר המדרגות מאשר לצאת מחניה באיזה מרתף ולעלות במעלית בבניין בצפון תל אביב", אומר המסעדן הוותיק שאול טבת (ג'סמינו, לוציפר), שחי את אלנבי זה יותר משני עשורים (וגר בה כעשור). לא בכדי קנה לעצמו רחוב אלנבי, שחוגג החודש 100 שנים להיווסדו, את תדמיתו המחוספסת. זה שנים שהוא לא רק אחד הצירים המרכזיים והחשובים בעיר, אלא גם מעין רחוב מפלט – קרוב לכל ורחוק ממנו גם יחד.

>> למה סלט במסעדה עולה 65 ש"ח? המסעדנים מגלים
>> מוכנים לכל תרחיש: מה יביאו איתן עוד 5 שנות חולדאי?
>> 28 דברים שייגרמו לנשים להרגיש בנוח בעולם

"אלנבי לא דומה לשום רחוב אחר, לא לדיזנגוף, לא לבן יהודה ובטח לא לרוטשילד. יש ברחוב דברים שאין במקומות אחרים, וזה בעיקר לא רחוב שבאופנה. יש לו אופי וכיעור והוא אותנטי; אם זה חנות לשמלות ערב אז הן קיטשיות ומוגזמות והכי בכיף ובשמחה, מקום עם חוקים משלו. הכל חיים בשלום זה עם זה באלנבי", מסבירה הצלמת פראנס לבה־נדב שהפרויקט האחרון שלה מוקדש כל כולו לרחוב. לבה־נדב בחרה לספר את סיפורו של אלנבי באמצעות תיעוד חלונות הראווה האינסופיים ברחוב שמהם משתקפת הערבוביה חסרת ההיגיון שהוא מציע. במשך ארבע שנים יצאה לשוטט, והתוצאה היא ספר האמנות "הוויטרינה של גנרל אלנבי" (הוצאת עולם חדש).

זנות, סמים וסרטים כחולים

תחילה, עם סלילתו ב־1911 במסגרת ההתרחבות הראשונה של תל אביב, נקרא הרחוב "דרך הים", אולם ב־1918 שונה שמו ונקרא על שמו של הגנרל אדמונד אלנבי. בראשית דרכו היה אלנבי לרחוב חשוב ומרכזי, ועיקולו החד נובע מתפקידו הייעודי הראשון – לחבר את תל אביב קטנה לחוף, הים. בסוף שנות ה־80 הגיעו מועדוני החשפנות והברים, ובשנות ה־90 הוקמו בו שלל מועדונים וברים שהפכו את הרחוב למעוז חיי הלילה. אווירת הסלאמס לא איחרה לבוא.

האדריכל ומתכנן הערים, נסים דוידוב, מספר כי בזמן שלב תל אביב התחדשה בשנות ה־80 הודות לתוכנית לב העיר – אלנבי לא נהנה מהחגיגה. זה קרה משום שהתוכנית אושרה במסגרת מזורזת שלפיה אי אפשר לאשר עסקים ומסחר ועל כן אלנבי נותר בחוץ (עוד על כך במאמרו המשולב בספר "הוויטרינה של גנרל אלנבי").

"רחוב יפה-מכוער, עם חספוס שאנשים אוהבים" (צילום: פראנס בלה-נדב)

(צילום: פראנס בלה-נדב)

"בשנות ה־90 עמדו פה זונות, נרקומנים, היה קולנוע של סרטים כחולים ובית בושת שאותו הרסו והחליפו בבניין מפואר לפני עשור. אלנבי היה כמו רחוב העלייה – זונות עמדו ממש מחוץ לבית הכנסת הגדול. השוק היה מסריח, הכל היה מתפורר", נזכר יוסף הלפר (58), הבעלים של חנות הלפר ספרים הנמצאת באלנבי זה 27 שנה. במקור הוא מניו ג'רזי, עלה לישראל ב־1983 ולדבריו התאהב באזור משום שהיה "מדופרס כזה, אורבני וקצת מוזנח".

במפתיע חלק גדול מהתפתחות הרחוב נתפסת אגבית למדי. לפי דוידוב, ההתעוררות באלנבי מצויה בעיקר בממשקים שלו עם צירים עירוניים אחרים: "ההתעוררות הזאת היא במחיר המגדלים שבונים בכל מקום. זה לא אומר שזה רע, אלא שלכל דבר יש מחיר".

בשלהי שנות האלפיים החלה התעוררות נדל"נית משמעותית ברחוב שהתבטאה במכירת בניינים רבים. בד בבד הפך אלנבי לרחוב שוקק חיים ותרבות ושורת מסעדות וברים כבשו אותו. עוד הלפר מספר כי העירייה החליטה לטפל בבעיות הזנות, הסמים וההומלסים כדי להפוך את הרחוב למרכזי יותר, ולכן כל אלה הועברו לדרום תל אביב, וכן כתוצאה מפיתוח הטיילת סולקו הזונות מהאזור (מה שהשפיע על מקטע הרחוב שיורד לים). אף שגם בימינו ניכרת הזנחה מסוימת, הלפר רואה בה כמעין דבר חיובי. "הזנחה על אש נמוכה, לתת לאלנבי להיות אלנבי ולא להפוך לאבן גבירול". היום, לדבריו, דמות מפוקפקת שתסתובב באלנבי תיעצר.

לא למדו כלום משינקין

"בעשר השנים האחרונות – מכיוון שאלנבי דווקא יפה־מכוער הוא מושך רבים, יש לו חספוס שאנשים אוהבים", משתף אבנר חן (53), הבעלים של חנות הספרים והמוסד התל אביבי לוטוס ספרים – עסק משפחתי שממוקם באלנבי זה 60 שנה. ניכר שכיום אלנבי נהנה מקהל עצום של עוברים ושבים מדי יום ואוכלוסייה מגוונת שפוקדת בו; ההיפסטרים, למשל, מאוהבים בחנויות הספרים יד השנייה שמפוזרים בכל פינה.

אגב חנויות, לפי דוידוב האוכלוסייה הצעירה שהגיעה לאלנבי הלא טרנדי בשעתו תרמה לפיתוח ולביקוש ברחוב. כלומר, הגיוון באלנבי נוצר בעקבות בוא אוכלוסייה של עולים חדשים ועובדים זרים, כך שלאורך הרחוב קמו מגוון של חנויות שמספקות את הצרכים של האוכלוסיות השונות. ממרחק של זמן, איכשהו – החנויות המקומיות ברחוב לא השתנו הרבה, אולי רק הזדקנו – על כן מתעוררת השאלה: מה הוביל להתעוררות הגדולה של רחוב אלנבי? חן, הלפר וטבת משוכנעים שהתשובה לכך היא ברחוב עצמו – בבעלי עסקים שפתחו מקומות חדשים ועוררו באלנבי חיים. ותודה לבעלי העסקים הוותיקים (שפתחו חנויות עוד בשנות ה־40) שפינו את השטח, למיעוט העסקים השכנים ולקרקע הפורייה לחיי לילה.

(צילום: פראנס בלה-נדב)

(צילום: פראנס בלה-נדב)

נדמה שבמבט קדימה עננת הנדל"ן מרחפת מעל פני הרחוב. כלומר, בעלי העסקים באזור מוטרדים מפרויקטים חדשים המאיימים להשתלט על אופיו של הרחוב, אבל יש רושם שלפחות בינתיים עסקים כרגיל. לבה־נדב מספרת, למשל, על שלושה בניינים משופצים הסמוכים לסטודיו שלה, חנויות בסגנון אירופי, כמעט פריזאי, רק שלא נמצא שוכר עבורן לעת עתה. ההסתכלות על כל מ"ר כפיסת נדל"ן מניבה מאיימת בטווח הארוך, אבל לאלנבי, כך נדמה, עוד ייקח זמן להשתנות. טבת, למשל, חושש מההתעוררות הנדל"נית, ובעיקר מההבנה שהדיירים החדשים שיגיעו לא יגיעו מתוך אהבה לרחוב, אלא מתוך אמונה שישתנה ויהיה מאורגן ומסודר. הפועל היוצא של כך בטווח הארוך הוא העלאת מחירי השכירות ודחיפת העסקים הקיימים החוצה. דוגמה בלתי מוצלחת בעליל אפשר לגלות כבר בשוק רוטשילד־אלנבי, שנחנך בקול תרועה יאפית והפך במהרה לפיל לבן בלב לבה של העיר.

"אם אלנבי יהפוך לרחוב של בנייני פאר ואנשים צעירים לא יוכלו לעמוד בשכירות – הרחוב יהפוך לאבן גבירול, וזה יהיה רע מאוד. הכל יהיה מקדונלד'ס וארקפה ולא יודע מה. בשינקין, לדוגמה, היו בזמנו חנויות היפסטריות, לפחות שלוש חנויות של ספרים יד שנייה, חנויות תקליטים ומסעדות ותיקות ועיתון 'דבר', ובזכות הדברים האלו אנשים נמשכו לשם. אבל אז בעלי הנכסים העלו שכירויות, וכל מה שהפך את שינקין למקום מושך נעלם. אם אלנבי יהפוך לשינקין לא אוכל לעמוד בשכירות ולא יהיו אנשים מעניינים שיקנו אצלי ספרים", חורץ הלפר.

הרצון לשמר את הקיים משתקף גם בדבריו של חן, שמצד אחד מדבר על פוטנציאל לא ממומש לרחוב, על בעיות חניה ונגישות לתחבורה, על מרצפות רחוב לא מזמינות, אולם באותה נשימה זוכר שדווקא אם יפתרו כל הבעיות – אלנבי יהפוך לעוד רחוב רגיל, ואז מה בעצם עשינו בזה?