למה אהוד ברק מרגש אותנו כמו האיחוד של הספייס גירלז?
החיבורים בשמאל וההכתרה של ברק כמושיע מעידים יותר על הימין מאשר עלינו. אולי בקרוב נחזור לשנוא את הפוליטיקאים שלנו בצורה בריאה
אני מאמין דגול ב"אפקט המעודדות" – אותה הטיה שגורמת לאנשים להיראות מושכים יותר כשרואים אותם בקבוצה. אני לא אוהב את ניצן הורוביץ. ממש לא אוהב את סתיו שפיר. לגבי אהוד ברק אני יודע שהוא פוליטיקאי ציני וחסר חוט שדרה מוסרי (אבל אני לא מצליח לזכור את זה, כנראה בגלל אפקט פסיכולוגי אחר), אולם כשראיתי את האיחוד של המחנה הדמוקרטי זה היה מבחינתי הגרסה הסקסית של האיחוד של הספייס גירלז.
החיבורים האחרונים בשמאל, ובייחוד ההכתרה של אהוד ברק השנוי במחלוקת כמציל המחנה, מעידים יותר על הימין מאשר עלינו. למעשה הם מעידים כמה קיצונית הפכה המערכת הפוליטית, עד כדי ששנאה בריאה, בצל אותו אפקט מעודדות ידוע לשמצה, נדמית לנו כמו אהבה בת שנים. תחושת גועל קלה בי עולה כשאני חושב שנתניהו השחית את המערכת, שאפילו עזרה של אדם כמו ברק מתקבלת בברכה, ויכול להיות שיש פה אפקט מעודדות הפוך, שגורם לכל מי שמצולם סביב שולחן הממשלה להיראות רע יותר.
לפני 20 שנה התפרסמה במוסף "הארץ" כתבת שער על שכותרתה הייתה "למה אנחנו כל כך שונאים אותו". אפילו לא היה צריך להסביר מי זה אותו, וב־20 השנים שעברו מאז דומה שהסיבות רק התחדדו והצטברו והפכו לחזות הכל – רק־לא־ביבי. המצב קיצוני כל כך, עד שהדבר היחיד שאנחנו מסוגלים לראות בפוקוס הוא התיעוב שלנו לביבי, וכל מי שעומד נגדו הופך בן רגע לקדוש מעונה. מבחינה זו הדבר הכי טוב שיכול לצאת מהדחתו של ביבי הוא שנוכל לחזור לשנוא את הפוליטיקאים שלנו בצורה בריאה.