תגידו מה שתגידו על שנת תשפ"ה, לפחות יכולנו להישען אחורה בנחת ולהפסיק לומר ש"הכל מטומטם", כמו שאנחנו לא אומרים כל בוקר "השמש זורחת" וכבר לא אומרים כל לילה "נראה רק עוד פרק אחד ונלך לישון". הטמטום הפך טריוויאלי והמבוכה שהוא מעורר הייתה לזמזום מטריד וקבוע ברקע. ויחד עם זאת, כמו בכל תחום של התרבות העברית, מגיעה מילה טובה למצטיינים: הם החלוצים שצועדים באומץ אל התהום לפני המחנה וקובעים שיאי טמטום על-אנושיים, ממציאים פורמטים חדשים של טמטום, רותמים את מיטב הטכנולוגיה לטמטומם ומדהימים את העולם כולו בפריצות הדרך שלהם בתחום. אנחנו מצדיעים להם.

>> זאת הייתה שנה מעולה לקולנוע הישראלי? רק אם אתם מיקי זוהר
>> מראה שחורה: הרגעים הכי טובים של השנה בטלוויזיה. היו כל כך מעט

1. ביבי ואברהם נתניהו

תאמינו או לא, אפילו ראש הממשלה המהולל שלנו יכול לעשות פאדיחות לפעמים. כך למשל היה המקרה בחידון התנ"ך העולמי, כשנתניהו רצה לפרגן לבנו אבנר, אבל בטעות קרא לו אברהם. בסדר, זה קורה. לביבי יש שני ילדים (או שלושה? מה זה משנה) וקשה לזכור את כולם בגילו, וכל האווירה התנכ"ית בטח הזכירה לו את אברהם אבינו. לפחות הוא לא קרא ליאיר בטעות "ילד זית". אחר כך התברר שאבנר באמת שינה את שמו לאברהם סגל כשרכש דירה בלונדון ממקורות כספיים עלומים, וכולנו צחקנו נורא.

2. משרד החינוך עושה AI

רק לפני שבועיים ציינו את פתיחת שנת הלימודים תשפ"ו, ועמוד הפייסבוק הרשמי של משרד החינוך החליט לציין את המאורע עם סיפורם המרגש של שישיית תאומים שעולים יחדיו לכיתה א'. איזה מרגש! איזה מטומטם! אוקיי, אז למה משרד החינוך העלה פייק AI דבילי? האם זו דרך ללמד אותנו על סכנות ה-AI ולעודד חשיבה ביקורתית? האם האינטלגנציה המלאכותית מטמטמת אותנו על אמת? או האם זו פשוט עבודת סושיאל עצלה וניהול כושל? אנחנו נהמר את כל כספנו על האופציה האחרונה.

3. נגה ארבל נגד גרוק

ואם כבר AI: מהפכת הבינה המלאכותית אחראית להרבה רגעים מטופשים, מטומטמים ואידיוטיים להפליא השנה, וכנראה תהיה אחראית לעוד רבבות רגעים כאלה בעתיד הקרוב, אך קשה להתעלות על הדיון הסוער בין "חוקרת פורום קהלת" לשעבר נגה ארבל וגרוק, תפלץ ה-AI שנוצר על ידי אילון מאסק. זה היה יום שמח בטוויטר/X, בו הגולשים צחקו ונהנו מאישה אמיתית שמתעצבנת, מתנצחת ונוזפת בתוכנת מחשב עם שם של דמות מהמומינים. ניסינו את זה בבית וצעקנו על התמי 4 כשהוא לא עובד. כיף.

4. אורן חזן נגד גרוק

ובכל זאת, אם מדובר בתחרות קרינג': מעט האנשים שיכולים על אורן חזן. חבר הכנסת לשעבר/מתמודד "בואו לאכול איתי" לשעבר, שנכנס גם הוא לריב מפואר לא פחות עם גרוק, והוא אף איים לתבוע את הבינה המלאכותית של אילון מאסק. אנחנו כל כך מחכים למשפט הזה, ולעדות המרגשת של ה-AI על החיים שלו כמודל אלגוריתמי פשוט. תראה רחמים, אדון שופט!

5. חווית היאיר לפיד

השנה דור כאהן סיים את הפודקאסט המצליח שלו "חווית הדור כאהן", ודן מאזינים רבים לשטוף כלים בשקט. לפני שסיים לדבר אלינו ופרש לחיי נזירות, הוא הצליח להיכנס לכותרות פעם אחרונה בעזרתו של יאיר לפיד, שהגיע לפודקאסט לפרק בהנחיית כאהן וטס השילוני. "אני מסתכל על אורית סטרוק כל יום, מגיעה לי העלאה" פלט לפיד בפרק, והואשם מיד במיזוגניה, בודי שיימינג ועוד. האם גם בישראל, כמו באמריקה, פודקאסטים קומיים הולכים להשפיע על הפוליטיקה בצורה משמעותית? האם דור כאהן הוא ג'ו רוגן הישראלי? מה שבטוח, בסיפור הזה אורית סטרוק לא עשתה שום דבר רע. רגע, מה?!

6. ממשלת ישראל נגד פירס מורגן

לא חייבים להיות מראיין ערמומי כמו דור כאהן כדי להביך פוליטקאי ישראלי. אפשר להיות גם טמבל כמו פירס מורגן, הבריטי המגמגם שנשמע כמו דמות מ"צ'ארלי והשוקולדה", ופשוט לתת לחברי הליכוד קצת יחס. מאי גולן, עמיחי שיקלי ודני דנון, הגיעו להתווכח עם מורגן אבל עשו את הטעות של להגיע עם אנגלית שלוש יחידות לקרב מול בריטי. בממלכה שלו מורגן אולי נחשב לבדיחה, אבל מול השלישייה הזאת הוא נשמע כמו שילוב בין ווינסטון צ'רצ'יל, וויליאם שייקספיר וג'יימס בונד. וחברי הממשלה שלנו? כולם שייקן וגם סטירד.

7. טלי גוטליב

זהו. טלי גוטליב. נראה לנו מסביר את עצמו. ואם זה לא מסביר את עצמו, אז נשים על עצמנו שני טון איפור ונצעק את השורה הזאת שוב ושוב.

8. ישראל כץ הוא שר הביטחון

במדינה מיליטריסטית כמו ישראל, הייתם מצפים שיהיה יותר כבוד לתפקיד שר הביטחון. אבל מתברר שכל אחד יכול לעשות אותו. פשוט שים יוניקלו, קסדה ולך לדבר מול המצלמות! כך קיבלנו את שר הביטחון ישראל כץ, שהחליף את פחית הלוף האנושית יואב גלנט, והספיק מאז להביך אותנו בכל הזדמנות. רק השבוע נחשפנו לתמונות שלו עונה לשיחת וידאו מהאקרים טורקיים ונראה כמו אבא שלכם מנסה לשתמש בוואטסאפ. כל הכבוד ישראל!

9. ברקו במעגל הזנות

גם אייל ברקוביץ, הסיימון לגרפונקל של אופירה אסייג, מצא את עצמו בשערוריית סולו השנה. בתכנית החדשה שלו "מוריה וברקו", הכדורגלן לשעבר ריאיין יחד עם מוריה אסרף את קטי גבעוני, שורדת זנות. התוצאה הייתה פחות "אישה יפה" ויותר "הישראלי המכוער", כאשר ברקו ניסה להצדיק את המקצוע העתיק בעולם כפיתרון לבעיית המונוגמיה. "יש כאלה שמעדיפים ללכת לזונה ולא לעשות רומן לבגוד באישה שלהם", אמר ברקו, במשפט חסר היגיון בכל כך הרבה מובנים. לאחר הסערה, ברקו התנצל, אך גם הוסיף בראיון עם רוני קובן ש"בכל העולם יש זנות, אז למה לא פה". אין מה לומר, הוא קוסם!

10. המופע של נאור ציון

נאור ציון הוא אולי לא הקומיקאי הדגול ביותר בארצנו, אבל השנה הוא יצר את יצירת המופת הקומית שלו עם מסע הנקמה המטריד שלו באופירה אסייג. מסיבות שעדיין לא ברורות לחלוטין, ציון סימן את אסייג כמטרה, וכעת הסטנדאפיסט, תסריטאי, במאי, שף טיק-טוק והוגה הפורמטים הוא גם עיתונאי חוקר שמאיים להוציא דוקומנטרי עיתונאי באורך מלא על אופירה אסייג שיחשוף הכול! יחשוף מה? הכול! מה זה משנה! זה המופע של נאור ציון, וכולנו פשוט חיים בו.

11. בוגדים מבפנים

אי אפשר לסמוך על שום דבר במדינה הזאת יותר, אפילו לא על ההצלחה של תכנית ריאליטי מטופשת. כאשר קשת קנו את הפורמט המצליח של "הבוגדים", הם בטח חשבו שמצאו עוד מכרה זהב של רייטינג וחסויות, אבל מתברר שעם ישראל של 2025 לא בדיוק צמא לתחרות מסובכת של פוליטיקה פנימית באחוזה מפוארת, אפילו אם אסי ורותם מנחים אותה. למעשה, בעיקר אם אסי ורותם מנחים אותה! לא נורא, קשת. תמיד יש את הפורמט הבא. ושאסי ורותם ינחו אותו, כן?

12. הקיץ של גילה

ואם כבר ריאליטי מטומטם בקשת: איפה אתם הייתם כאשר השחקנית הכי מוערכת בישראל הזיעה בתחפושת בובה מביכה לצלילי "Will You Love Me Tomorrow"? כן, השנה גילה אלמגור הגיעה לפורמט המטופש ביותר בטלוויזיה הישראלית, "הזמר במסיכה". גילה הייתה המודחת השלישית, אז לא זכינו לעונה שלמה של הביצועים שלה, אבל עדיין, איזה עידן מוזר של טלוויזיה שאנחנו חיים בו. אתם לא תראו את מריל סטריפ בתחפושת של קאפקייק שרה "Sugar Sugar". אנחנו מקווים.

13. קייטלין ג'נר במקלט

קייטלין ג'נר, הספורטאית האולימפית לשעבר ופעילה חברתית בהווה, הייתה אמור להיות אורחת הכבוד במצעד הגאווה בתל-אביב השנה. אממה? בדיוק היה בא לנו לתקוף באיראן, אז המצעד בוטל, ובמקום משאיות, ריקודים וחוטיני, ג'נר נהתה משהייה ממושכת במקלטים. לפחות יצאו מזה כמה תמונות אייקוניות שלה מחזיקה כוס יין וכולנו שמחנו. אה, ולחובבי התרבות הגבוהה יותר – גם מישל וולבק בילה קצת זמן במקלטים שלנו השנה. אנחנו כאלה מסבירי פנים ומכניסי אורחים.

14. החשודים המידיים

ואם כבר סלבס בינלאומיים בישראל: רק השבוע נודע לנו שהשחקן בעל שני האוסקרים ומספר רב יותר של האשמות על הטרדה ותקיפה מינית, יגיע לחופינו למופע מיוחד בו ישלב סיפורים מצחיקים, ביצועים מוזיקליים ואם יש לנו מזל: איומים מרומזים על עדים במשפט שלו. כבר כמה שנים שישראל ידועה כבית חם לסלבס מבוטלים, ועם הבידוד העולמי שלנו שרק מתגבר, אנחנו נואשים לכל חלקיק של אבק כוכבים. חכו לשנה הבאה שביל קוסבי ינחת פה וימכור לכולנו פודינג כשר למהדרין.

15. בוקי סריקי, קורא לך

ונסיים עם הסיפור המטומטם-פיל-גוד של השנה. אתם כנראה כבר שכחתם שזוג ישראלי מרעננה הואשם בריגול בשביל איראן, אבל בטח לא שכחתם את עורך הדין ניר דוד, שפרץ לחיינו בסערה עם נאום בשפה מליצית ומבלבלת. "מדובר בבוקי סריקי, קש וגגבה, מגדלים פורחים באוויר, חרס הנשבר", אמר המשורר בעניבה, וזכה מיד לתהילה ויראלית ואף לכבוד להיות מגולם על ידי ערן זרחוביץ' בתכנית הרדיו שלו עם שרון טייכר. הטרגדיה היחידה היא העובדה ש"ארץ נהדרת" הייתה בפגרה בזמן הזה, ולא יכלה להעניק לדוד את החיקוי יניב ביטון שכה הגיע לו.

• סיכום שנה
• אקטואליה
• סאטירה
• פוליטיקה
• מלחמת שבעה באוקטובר

כידוע, ליאור שליין ממש לא אוהב את יאיר לפיד, אז כנראה שהוא לא יאהב את ההשוואה הזאת, ובכל זאת נגיד את זה: הראיון של שליין אתמול (שבת) ב"פגישה עם רוני קובן" היה מרתק יותר מכל ניסיון של קובן לעצבן את צופיו עם ינון מגל או איתמר בן גביר, אבל בעיקר הזכיר לי ראיון גדול אחר שהעניק איש תקשורת אחר שנקשר בעבר עם המערכת הפוליטית. לאיש הזה, מה לעשות, קראו יאיר לפיד.

>> מאחורי הצללים: הנה, ביבי, מצאנו את הדיפ סטייט האמיתי
>> שיאים של ניתוק: 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג עכשיו

ב-7 בינואר 2010, לפיד ג'וניור (אז עוד מגיש "אולפן שישי" ובעל טור ב"ידיעות אחרונות") התראיין לאילנה דיין, כדי לקדם את הביוגרפיה שכתב בשם אביו ז"ל, טומי ("זכרונות אחרי מותי"). זה היה ראיון טוב בין שני אנשים שמכירים היטב את המלאכה וידעו לנהל את השחמט אחד עם השני. מה שזוכרים מהראיון ההוא זה את אותה הכחשה רפה. את הרגע שבו דיין שואלת – "יש מצב שאתה קופץ לחיים הפוליטיים?", ולפיד – איש שיודע משהו במילים – גמגם משהו לא מחייב על זה שהוא מתלבט ויתלבט עוד הרבה זמן. שנתיים ויום אחר כך, "יש עתיד" באה לעולם.

בחזרה לשליין: הסיטואציה אחרת, 15 שנים עברו, כולנו שונים מאוד מהאנשים שהיינו אז. אבל כשליאור שליין ישב מול רוני קובן – זה הזכיר, בדמיון מדהים, את הראיון ההוא. גם אז המראיינת שלפה את השאלה שריחפה באוויר (בעזרתן הנדיבה של השמועות), וגם ההכחשה של שליין בהקשר הפוליטי נראתה רפה למדי ("לא חושב, כרגע"), אבל כמו בראיון של לפיד ב-2010 גם הפעם אי אפשר היה שלא לקרוא בין השורות ששליין כבר מתחיל לכוון את דרכו לפוליטיקה. הוא מדבר כמו אזרח מודאג, הוא מסביר את עצמו בצורה רהוטה ותקיפה, ולמרות הרצון לא להתלהב מדי מכוכבים פוליטיים, בטח לא כאלה שבאים מהתקשורת (בכל זאת, נכווינו), היה בזה אפילו משהו טיפה מעודד.

בתקופה של ריק מנהיגותי עצום במחנה הליברלי-דמוקרטי – תקופה שבה ממשלה רעה מאוד עושה נזק שברור לכולם ועדיין לא נופלת במשך כמעט שנתיים – ותחושה של המצביע הליברלי הממוצע שאין מי שיישא את דגלו, שליין היה הבנאדם היחיד שהעז לומר את הדברים, ששרטט את מה שהיה בלב שלי ושל לא מעט ישראלים בתקופה האחרונה ולא ראו אף אדם שמבטא את זה. לא בצורה שבה שליין התנסח – כזו שמצד אחד היא פטריוטית עד הסוף (ולא כמו "הפטריוטיות" דה לה שמעטא שמציע ערוץ טלוויזיה מסוים), מצד שני מזהה בבירור מי טוב ומי רע, ומצד שלישי – ואולי הכי חשוב – לא נכנעת לייאוש.

זו תקופה של מבוכה עצומה עבור לא מעט אנשים בישראל. כאלה שמחוברים מאוד לארץ, לא רואים את חייהם בשום מקום אחר, אבל מרגישים אבודים – והם בעיקר מרגישים אבודים, או חלשים, בגלל הבהירות והנחרצות של הצד השני מול חוסר הבהירות בצד הליברלי. שליין הוא אמנם לא פוליטיקאי, אבל הקשבתי לו והבנתי את המקום שבו אני נמצא, יותר מכל פוליטיקאי אחר שניסה להסביר לי, מקום שמצד אחד מחובר מאוד לישראל, אבל מצד שני מבין שהיא פשוט לא תהיה בלי הדברים ששליין אמר בקול רם – הליברליות, החופש, הפנים למערב. כל הדברים שעשו אותנו גדולים באמת, ואולי הולכים לאיבוד עכשיו.

וגם הגישה חשובה – העובדה שמול האינסטינקט המאוד שמאלני להתקפל, להתייאש ולהרגיש שהכל אבוד, שליין עמד זקוף עם מה שהוא חושב. זה גם משהו עבור המון ישראלים שחושבים כמוהו, אבל לא מצאו אף אחד ללכת אחריו מטר פוליטי.האם שליין באמת יילך לפוליטיקה? רק הזמן יגיד, אבל זה לא נראה כמו ראיון של סאטיריקן מאוכזב או מישהו שמחפש עוד סיבוב בטלוויזיה. שליין מבין היטב שהאופציות שלו, בהקשר הזה, די נגמרו באקלים הטלוויזיוני הנוכחי. זה היה ראיון של ישראלי שרואה את השבר מסביבו, ונואש לתקן.

את התיקון האמיתי, עם כל הכבוד למה ששליין עשה עד עכשיו, לא עושים דרך האולפן של "רלוונט". שליין טעה כשהלך לאותו מיזם אינטרנטי בדיוק בגלל שזה היה מקום לשכנע בוא את המשוכנעים, להישאר בתוך הבייס החמים והנעים שיעשה לך "לייק" עוד לפני שהתחלת לדבר.הליכה ל"פגישה" עם רוני קובן אינה צעד של מישהו שמחפש את האישור של הקהל המיידי. היא הבנה שזו במה מרכזית (יחסית) ושהתקופה שבה אפשר היה להישאר רק עם מי שמסכימים איתך מראש – נגמרה. וזה הזמן להביע את הדברים בקול גדול, ובמקום שבו כולם יכולים לשמוע.

לאחד המופעים הגדולים של שליין על הבמה קראו "אין לי למי להצביע". הראיון הזה עם רוני קובן נועד לקהל שאין לו למי להצביע. השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא האם בבחירות הבאות יהיה למי להצביע, והאם זה יהיה ליאור שליין.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• ליאור שליין
• רוני קובן
• פוליטיקה