בואו נודה באמת - המציאות עולה על כל דמיון. גם ביצירות הכי מופרכות ומופרעות של הוליווד לא הצליחו לחזות מישהו כמו טראמפ, או להגיע לרמת הציניות של נתניהו. ובכל זאת, יש משהו מנחם בלראות איך העולם היה אמור להתנהל, ולכן יש לנו עבורכם רשימת סרטים עם בחירות יותר טובות משלנו
עוד מערכת בחירות, עוד סבב של הבטחות ריקות, עוד פוליטיקאים שמסבירים לנו שהם היחידים שיכולים להציל את המדינה, עוד פרשנים שמנסים לשכנע אותנו שהפעם הכול יהיה אחרת. אם למדנו משהו מיצירות קולנוע, אז ספוילר: כנראה שלא. אבל אם כבר נגזר עלינו לבלות את החודשים הקרובים בצפייה באנשים שמשקרים לנו דרך מסך הטלוויזיה, לפחות אפשר לבחור באנשים שעושים את זה קצת יותר טוב. מהקומדיות שמזכירות לנו עד כמה הפוליטיקה מגוחכת, ועד למותחנים שמוכיחים שהפרנויה שלנו לא בהכרח מופרכת. הנה תשע סרטים שכדאי לראות לפני שהולכים לקלפי, או מיד אחרי, עם בקבוק יין והדחקה של המדגמים.
>> זהו, יום הבוחר: כל אירועי ומבצעי הבחירות במסעדות של תל אביב
המועמד (The Candidate), 1972
בקלאסיקה הקולנועית הזאת רוברט רדפורד מגלם עורך דין אידיאליסט שמסכים להתמודד לסנאט רק משום שאין לו שום סיכוי לנצח. דווקא העובדה הזאת מאפשרת לו לומר את מה שהוא באמת חושב, בלי להתחשב בסקרים או ביועצים. אלא שכשהמספרים מתחילים לעלות, גם העקרונות מתחילים להתגמש. הסרט הזה, שיצא לפני יותר מחמישים שנה, מבין משהו שמפלגות בישראל עדיין מנסות להסתיר: ברגע שהמטרה היא לנצח בבחירות, כל השאר הופך למשא ומתן. אפילו הדברים שבגללם החלטת להתמודד מלכתחילה.
הקמפיין (The Campaign), 2012
אחד מהסרטים הכי פחות מוערכים ברשימה הזאת. וויל פרל מגלם חבר קונגרס ותיק שמורגל להיבחר בלי שום תחרות, עד ששני אנשי עסקים עשירים מחליטים להריץ נגדו מועמד חדש בגילומו של זאק גליפיאנקיס. מהר מאוד מערכת הבחירות הופכת לקרקס של השמצות, סרטונים מביכים, תעמולה זולה ושני גברים מבוגרים שמתנהגים כמו ילדים בגן. במילים אחרות, מערכת בחירות סטנדרטית – רק עם בדיחות טובות יותר מהבטחת הקריפטו של ביבי. הסרט של ג'יי רואץ' לא בדיוק מציע ניתוח פוליטי מעמיק, אבל הוא כן מצליח להמחיש עד כמה מגוחכת יכולה להיות דמוקרטיה שבה כסף קונה מועמדים, יועצי תקשורת ממציאים אישיות חדשה לכל פוליטיקאי והבוחרים נדרשים לבחור בין שני אנשים שלא הייתם סומכים עליהם אפילו שישקו לכם את העציצים. אתם יודעים, בחירות.
בחירות או לא להיות (Election), 1999
מי אמר שצריך פרלמנט או קונגרס או בית לבן כדי לראות פוליטיקה מלוכלכת? ריס ווית'רספון מגלמת תלמידת תיכון שאפתנית שמוכנה לעשות הכול כדי להיבחר לנשיאות מועצת התלמידים, ומת'יו ברודריק הוא המורה שמחליט לעצור אותה בכל מחיר. מה שמתחיל כמאבק מטופש על תפקיד חסר משמעות הופך במהירות למלחמת עולם של אגו, נקמנות ומניפולציות. אלכסנדר פיין מצליח להראות איך אפילו בחירות בבית ספר יכולות להוציא מאנשים את הגרסה הכי גרועה של עצמם. מצד שני, לפחות בתיכון המנצח לא יכול להכריז מלחמה מול איראן.
כל אנשי הנשיא (All the President's Men), 1976
רוברט רדפורד ודסטין הופמן מגלמים את בוב וודוורד וקארל ברנסטין, שני עיתונאים של הוושינגטון פוסט שחוקרים פריצה למטה המפלגה הדמוקרטית, ומגלים פרשה שמגיעה עד לבית הלבן. בתקופה שבה פוליטיקאים ממהרים להכריז שכל פרסום שלא נוח להם הוא פייק ניוז, כדאי להיזכר בסרט שמראה מה עיתונות חוקרת יכולה לעשות כשהיא באמת עושה את העבודה שלה – בלי צעקות באולפן, בלי פושים היסטריים ובלי פאנל של שבעה אנשים שמתווכחים על מה שעדיין לא קרה וגם לא בטוח יקרה. אתם יודעים, עיתונות. כזו ששומרת על מערכת הבחירות. אל תאמינו לכל מה שצועקים לכם.
צבעי השלטון (Primary Colors), 1998
למרות היותו סיינטולוג ואיש מוזר באופן כללי, כיף לראות את ג'ון טרבולטה משחק. שנתיים לפני תחילת המילניום החדש הוא השתתף בסרט הנשכח הזה, שבו הוא מגלם מושל דרומי כריזמטי שמתמודד לנשיאות ארצות הברית, מחבק תינוקות, לוחץ ידיים ומסתבך בשערוריות מיניות. נשמע מוכר? הסרט מבוסס על רומן שנכתב בהשראת הקמפיין של ביל קלינטון, ומציג במקביל את הפוליטיקה דרך עיניו של צעיר אפרו-אמריקני אידיאליסט שמצטרף לקמפיין של המושל, ומגלה כמה קשה להפריד בין האדם לבין המנהיג. מה שהופך אותו למעניין במיוחד הוא שהוא לא מסתפק בלהראות לנו שפוליטיקאים משקרים, אלא שואל – האם אנחנו מוכנים לסלוח להם על השקרים כשהם מבטיחים לקדם את הדברים שאנחנו מאמינים בהם? בישראל, כידוע, השאלה הזאת כבר הפכה לספורט לאומי.
מילק (Milk), 2008
סיפור חייו ומותו הביוגרפי של הארווי מילק, ההומוסקסואל המוצהר הראון שנבחר לכהונה ציבורית בכירה בארה"ב, הוא מסרטיו החשובים ביותר של גאס ואן-סנט, וללא ספק גם מסרטיו הנגישים ביותר. שון פן מספק הופעה כובשת וראויה לאוסקר (שבו גם זכה) בתור מילק, שצומח מאקטיביסט קטן בשכונה שלו לפוליטיקאי מנוסה שמשלם את המחיר האולטימטיבי על מאבקיו. בין אופטימיות ליאוש, הסרט מספק מבט כן וחסר פשרות על פוליטיקה בכל צדדיה – אלו שמעוררים תקווה, ואלו שגורמים לכם לרצות לוותר על להצביע. אבל גם אלו, כמו שהסרט דואג להדגיש, לא מצליחים להרוס את התקווה.
מנהיג בהזמנה (Irresistible), 2020
סרטו השני של ג'ון סטיוארט ("הדיילי שואו") כבמאי עוסק בתחום שבו הקומיקאי מבין מצוין – הפוליטיקה הקטנה כגדולה של אמריקה. האסטרטג של המפלגה הדמוקרטית (סטיב קארל), שכבר עייף מהפסדים (בכל זאת, הסרט יצא פוסט הכהונה הראשונה של טראמפ) מוצא חוואי בעל עבר צבאי עם דעות ליברליות בעיירה קטנה בוויסקונסון, שזה בערך כמו למצוא גדי אייזנקוט. במהרה הוא מפנה את כל משאבי המפלגה הגדולים למירוץ לראשות העיר כנסיעת מבחן, מה שמושך לנקודה הלא חשובה הזו במרכז ארה"ב גם את יריבתו הוותיקה מהצד השני של המתרס הפוליטי (רוז ביירן), ומייצר מלחמה של ממש. סאטירה פוליטית לא נשכנית מדי, אבל בהחלט כזו שמפרקת את הקמפיינים הפוליטיים של ימינו.
לא (No), 2012
הסרט הצ'ילאני המעולה שהיה מועמד לאוסקר, המבוסס על מחזה בשם "משאל העם", מתמקד במאחורי הקלעים של הקמפיין להכרעת משאל עם שנערך בצ'ילה ב-1988, שנועד לקבוע אם הגנרל אוגוסטו פינושה יזכה ל-8 שנים נוספות בראשות החונטה הצבאית (לא נו, באמת ככה קוראים לזה). הסרט משתמש באלמנטים דוקומנטרים (חלקם סרטוני קמפיין שהופיעו בטלוויזיה הצ'יליאנית לקראת המשאל) כדי להרגיש כמו סרט תיעודי, אבל מתמקד בדמותו הפיקטיבית של רנה סאוודרה (גאל גרסיה ברנאל), פרסומאי שהופך את הדמוקרטיה לסקסית שוב בעיני העם, ומוביל קמפיין שהופך את הפוליטיקה לפופוליטיקה, עם שאיפות לתקווה. אפשר רק לקוות גם לנו.
לכשכש בכלב (Wag the Dog), 1997
שבועיים לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית, הנשיא מסתבך בשערוריית מין. מה עושים, מתנצלים? מתפטרים? סתם, נראה לכם? לא למדתם כלום מביבי? בסאטירה המבריקה של בארי לוינסון, יועץ פוליטי מגייס מפיק הוליוודי (דסטין הופמן) כדי להמציא מלחמה שלמה באלבניה ולהסיט את תשומת הלב הציבורית. הסרט יצא ב-1997, אבל בעידן שבו סרטוני AI הפכו לכלי תעמולה והמציאות נראית כמו פרק לא מוצלח של סאות' פארק, הוא מרגיש כמו סרט תיעודי על מערכת הבחירות הבאה, מה שהופך אותו לסרט מצוין לצפות בו לפני הבחירות. שלא יכשכשו בכם.