198 שקל על מנה עיקרית. וזאת הבעיה הכי קטנה במסעדה הזאת
אביב משה יודע לעשות אוכל טוב. במאקוטו הוא מנסה כנראה לעשות משהו אחר. התוצאה היא אחת הארוחות האיומות שאכלנו מזה זמן רב ושיעור מאלף בתורת החלטורה: עשו כאן כל תרגיל אפשרי כדי שלא נשים לב לעובדה שהמנות הן פיקציה
זאת ביקורת שהולכת להיכתב בכמה דקות. לא יהיה שום תחקיר, שום מאמץ, שום מחשבה מקדימה. פשוט שליכטה של מילים שיזרקו החוצה בסדר אקראי, חסר היגיון ומכאן שגם חסר משמעות. ולא תהיה שום בקרת איכות. בלי עריכה, בלי קריאה חוזרת, בלי "אולי אפשר לכתוב את זה יותר טוב". אם זה תלוי בי גם לא תהיה הגהעה. כמאמר המשורר, "מה שיוצא אני מרוצה", העיקר שתהיה לי היכולת להגיד שכתבתי טור. נשמע מפוקפק? לגמרי. אבל אם תקחו את הטור המזעזע הזה ותעשו לו המרה לארוחת ערב, אולי תצליחו להבין כמה איומה הייתה הארוחה שאכלנו במאקוטו, מיזם האוכל החדש של אביב משה.
דקה אחרי שהתיישבנו כבר היה כתוב על האירוע "חלטורה" באגלי זיעה. מאקוטו היא למעשה שני חללים נפרדים. הראשון הוא חלל מסעדה ממוזג היטב, שבאתר האינטרנט תואר כ"חלל אקלקטי באווירת קז׳ואל משוחררת אך גם מוקפדת" (בדקתי, ולהערכתי יש לפחות 5 דרכים לשנות את סדר המילים במשפט הזה ועדיין לקבל משהו יותר קוהורנטי). החלל השני, שכונה על ידי המארחת "המרפסת המקורה", התגלה כסוג של הרחבה מלאכותית בצורת חממה סגורה וחסרת מיזוג, עם תאורה לבנה של בית קפה שכמה מאווררים קטנים כשלו מלצנן בערב קיץ תל אביבי גם אם נורא השתדלו, ויש לי את החולצה הספוגה להוכיח את זה. ואל תגידו לי שאני טועה. כלומר אתם יכולים להגיד ,אבל אני לא אשמע כלום כי האקוסטיקה במרפסת איומה והמוזיקה בווליום מחריש אוזניים.
וגם: בחיי שלא בא לי להיכנס לתקרית הספה השבורה. רק נגיד שזה מקסים שהצוות קלט מיד שיש בעיה ובא לבדוק מה אפשר לעשות. פחות מוצלח שכל אחד מהם אמר – "רגע, אני כבר בא לטפל בזה" ונעלם. אנחנו עוד מחכים. אבל מספיק עם הבכי על המסביב. אנחנו אחרי קורונה, אי אפשר להשקיע כמו פעם. אז אין ספה. תצטופפו קצת. וחוץ מזה אל תתמלא בשליליות על התנאים. לא ישאר לך מקום לאוכל.
יודעים מה? לא רוצה. אין לי שום עניין לפרט כאן עכשיו את כל המנות שאכלנו ולהסביר למה כל אחת מהן הייתה איומה בדרכה שלה. רק הצורך להיזכר בזה שוב עושה לי חלושס. יש לנו בבית תאוריה שאנחנו מריצים כבר לא מעט שנים – אי אפשר באמת ליפול עם אוכל מטוגן. אם זה טרי ויצא עכשיו מהשמן, בטח בתוך מעטפת טמפורה או פירורי לחם, זה לא יהיה רע. ואכן, הלובסטר בטמפורה לא היה רע. הוא היה גרוע מזה. עזבו את זה שכדי להסתיר את הכמות הזערורית של הלובסטר הם הוגשו עם שרימפס טמפורה וניוקי והוחבאו תחת תחרת אורז לא קשורה, כי כל האירוע שחה בתוך ביסק סרטנים כחולים לא מוצלח בעליל.
יותר מארוחה, זה הרגיש כמו שיעור מאלף בתורת החלטורה והקומבינה. כל תרגיל אפשרי כדי שלא נשים לב לעובדה שהמנות כאן הן פיקציה. מסך עשן מעוטר בפרחים שמאחוריו יש תג מחיר גדול ותמורה קטנה במיוחד. שמות מפוצצים למנות שגרתיות שמבוצעות מחופף? קבלו את סוכריות השרימפס שהתגלו כפופקורן שרימפס לא מוצלח שהוטבע ברוטב בינוני. העמסת אין ספור מרכיבים כדי להסתיר את הטעם המפוקפק? קבלו את הטטאקי דנבר, שבתפריט תואר כ"נתחי בקר נאים וצרובים קלות, ויניגרט סאטה, פיטריות שיטאקי, רוטב בוניטו, קריספי שום, פרחי דבש". מאיפה נתחיל? מהעובדה שהבשר יכול להיות או נא או צרוב קלות אבל לא שניהם? או אולי מזה שזה ממש לא רלוונטי כי כל המרכיבים בעולם לא היו מצליחים להסתיר את הטעם הלא מוצלח של הבשר?
ויש עוד. צלחת מרהיבה כדי שלא תשים לב שהמנה עצמה לא עובדת? הנה מגיע הריזוטו תירס, בתוך משהו שמזכיר מאפרת ענק. נכון שהריזוטו היה עשוי כמו שצריך אבל קציפת הפופקורן וגרגירי התירס פשוט הורידו אותו למטה. הטריק המרגיז ביותר הוא שיטת התמחור העודף. גרסת המסעדות של בגדי המלך החדשים. קומבינה ידועה שבה מנפחים מחיר של מנה באופן כל כך מופרך, עד שמי שמזמין אותה לא מסוגל להודות שהוא שילם כל כך הרבה על מנה כל כך לא מוצלחת. קבלו בבקשה את ה"רמו צ'ופו", והנה הציטוט המדויק מהתפריט: "צלעות טלה, קרם ארטישוק ירושלמי, וואסבי, סיגר חלקי פנים, גרמולטה אפונה, שמן זית, גרידת לימון, אבקת יוזו וצ'ילי אדום". והמחיר (תופים בבקשה) 198 שקלים.
מה שקיבלנו בפועל היו 3 צלעות טלה לא גדולות במיוחד שהיו עשויות לא רע, וישבו על הר שהדרך היחידה לתאר אותו הוא "פוטנציאל לקרם ארטישוק ירושלמי שברח ממפגש עם המטחנה". מתחתם התחבא הסיגר, והאמת שאפשר היה להבין למה. גם אתם לא הייתם מתגאים בו. מעולם לא שילמו מעטים כל כך, הרבה כל כך, על ארטישוק ירושלמי סתמי כל כך. מצד שני זה היה עדיף על הדג המטוגן, שהיה קומבינציה מופלאה בין יובש ומליחות, ושהיה אמור להגיע עם אורז מאודה שבושש לבוא. אמרנו למלצרית שהוא לא הגיע והיא הבטיחה שהיא עוד רגע מטפלת בזה. כמה מופתעים אתם שאנחנו עדיין מחכים?
https://www.facebook.com/Makoto.TLV/posts/128455146074974
באמת שלא בא לי לדבר על העובדה שגם ניסינו רול אחד של סושי. אני אפילו לא בטוח שהיה פה טריק או תרגיל. רק גרסה לא מוצלחת וחסרת כל פרופורציות. והיו גם קינוחים. מילפיי שהיה קשיח עד רמה של בלתי אפשרי לשבירה. טירמיסו מפורק, שהדבר היחיד שאפשר להגיד לטובתו שהוא אכן היה מפורק. למרבה הצער המרקם שלו הזכיר קצפת שהתפרקה. ובריוש בננות שהיה כל כך מתוק שחששנו שיחטפו אותו להשתתף בפסטיגל. והיה גם ניסוי קולינרי.
יש מנה אחת במסעדה שמופיעה בתפריט פעמיים. פעם אחת במנות הראשונות, ופעם שנייה בקינוח. קוראים לזה גלידת השף. התיאור שלה כל כך מופרך שלא הייתה ברירה אלא לנסות. גלידת מסקרפונה, ביסק סרטנים כחולים, שמן זית וקראמבל חמאה. נשמע נורא? זה אפילו לא מתקרב לתאר כמה לא מוצלח זה במציאות. הגלידה עצמה עוד חביבה (אם כי יכול להיות שבשלב ההוא, לאור הטמפרטורות בחממה, פשוט התלהבתי ממשהו קר) אבל הביסק סרטנים כחולים המשיך להתעלל בחבריו לצלחת והפך את כל המנה לבלתי ניתנת לצליחה.
https://www.instagram.com/p/CPI5xL2nSp1/
החלק הבאמת מרגיז הוא שאביב משה יודע לעשות אוכל טוב. מסה, למרות כל הרעש והצלצולים, סיפקה חווית אכילה מוצלחת. אבל מאקוטו היא לא מסה. היא אולי יושבת באותו רחוב אבל היא לגמרי בעולם אחר. היא מרגישה כמו נסיון לחתוך פינות ולעשות אינסטנט מסה, להקים מהר, להרחיב, לתת את המכה. הבעיה היא שכמו עם אינסטנט ג'לי, כמה שלא תנסה ליפות אותו זה לא יעזור. בסוף אתה נשאר עם טעם סינטטי ומר בפה.
★★ 2 כוכבים
מאקוטו, הארבעה 21, א'-ו' 18:00 – 00:00, שבת 14:00 – 00:00, 03-9191555
ריזוטו תירס 56
דג ים בסומק 74
סוכריות שרימפס 76
לובסטר טמפורה 92
טאטאקי דנבר 72
קליפורניה קראב רול 78
גלידת השף 44
צלעות טלה 198
קריספי פיש 134
טרימיסו מפורק 58
בריוש בננות 48
מילפיי 58